בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זאת הקטנה גדולה תהיה 

זאת הקטנה גדולה תהיה

 
 
מיכל קליין

אירוע מצער הכריח את הכלה המתחילה לוותר על הפנטזיות על חתונה צנועה, ולפצוח באירוע בסדר הגודל של שבוע הספר ברמת גן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
החלטנו להתחתן. ידענו שאנחנו בעד אירוע קטן ופשוט, רצוי בגינה הביתית, עם כמה חברים ועם המשפחה הקרובה, ובעיקר בלי בלגן. שמחנו לגלות שגם דור המייסדים מחזיק בדעתנו. "רק חתונה קטנה!", אמר אבא שלו. "לא צריך יותר מ-80 אנשים, משהו אינטימי". נרגענו.

אנחנו יושבים מולם במטבח הקטן שבביתם. שניהם נרגשים מאוד. כמעט מדי. אני תוהה שמא הם יודעים משהו על מוסד הנישואים שאני עוד לא התחלתי לנחש, אבל מנסה לא להתעמק בזה. אמא של אסף מוחה דמעה. אבא שלו, בחור נינוח ועליז בדרך כלל, בוהה בי ומסמיק לפתע. אני מציצה לבדוק אם המחשוף שלי גדול מדי, אבל מתברר שאני עדיין עם המעיל.

אמא של אסף קמה, וחוזרת כשהיא מחזיקה קופסה קטנה. ביומיים האחרונים צברתי ניסיון בתחום הקופסאות הקטנות, ולכן עכשיו כולי נדרכת. קולו של בראד פיט ב"שבעה חטאים" כמו בוקע אלי:" מה יש בקופסה?". היא מוציאה מתנה המיועדת לי, כלתה לעתיד: טבעת אירוסים משובצת יהלומים, שעוברת במשפחה כבר שישה דורות.
הדמעה שבקצה עינה הופכת לבכי ברור שמדביק את האב, אותי ואפילו את אסף. העיקר שמדובר באירוע משמח.

עד לפני יומיים היד שלי זיהתה בעיקר חומרים כמו חרוזים, כסף, פח ונחושת. עכשיו יש לי על היד שתי טבעות יהלום. אחת חדשה ומעוצבת, מאסף, והשנייה עתיקה ודקיקה מההורים, הסבים, הסבי-סבים וכו' שלו. אני מודה שאף פעם לא דמיינתי את עצמי עם יהלום, לא כל שכן עם כמה שכאלו, וזה קצת מלחיץ.

היד מרגישה כבדה וקצת זרה לי, ומכובד האחריות אני שומטת אותה לצידי הגוף. לחרדתי הטבעת מחליקה לרצפה. המידה גדולה מדי. במהירות שיא אני מוחקת בראש את כל מה שסיפרו לי על סינדרלה וההתאמה שלה לנעליים, ומתרכזת בבשורות הטובות: אני בחורה עדינה עם אצבעות דקיקות - רכש ראוי לשמו למשפחת בעלי לעתיד. ליתר ביטחון אני מבטיחה לכולם שעוד השבוע אקח אותה להצרה. בבית אני מחזירה את הטבעת החדשה (העתיקה) לקופסה, ושמה עמוק בארון. לא מוכנה לקחת על עצמי את הסיכון להפיל 70 שנה של אהבה על המדרכה בעודי רצה לאוטובוס בבוקר.

למחרת, בדרכי לעבודה, אני מקבלת מההורים של אסף SMS, שמבשר לי שהם חישבו ומצאו שיש להם יותר אורחים מששיערו. 902 יותר. אני מתחילה לעבוד כשראשי חוצב נאומים נלהבים על זכותנו הזוגית בארצנו לעשות חתונה קטנה. לא נעים לי לסרב להם, בעיקר לא אחרי אתמול, אבל לא בחורה כמוני תמכור במחיר טבעת את חזון החתונה האינטימית שלה. נצטרך לאלץ אותם לקצץ בבשר החי.
 
הרבה דמעות, אפס תוצאות (צילום אילוסטרציה: Megyarsh, flickr)
 הרבה דמעות, אפס תוצאות (צילום אילוסטרציה: Megyarsh, flickr)   
כעבור שעתיים, טלפון מאסף. בטוחה שבכוונתו להתנצל על הגזמתם הבוטה של הוריו, אני עונה לו בטון נזפני קצת, אבל הוא לא שם לב. "פרצו לנו הביתה" הוא אומר. שנתיים שאנחנו גרים בדירה עם דלת עשויה מנייר לקמוס כשבעל בית שבטוח שאנחנו מאובטחים כמו הכור. שנתיים עם טבעות מפח וחרוזים ונחושת, ומתי פורצים? נכון. אני רצה הביתה, הדירה מלאה בגיבובי בגדים, מלמול חתולים מבוהלים ושוטרים. אני מתנפלת על הארון ומתחילה לחפור. מהר מדי אני מוצאת את שחיפשתי. הקופסה שם. הטבעת לא.

כעבור כמה שעות של בכי, האשמות עצמיות ונסיונות סרק למצוא את הטבעת בחנויות תכשיטים בדרום העיר ("לא, אף אחד לא מכר לנו טבעת יהלום היום. בטח שנגיד לכם אם כן"), הבנו. אין טבעת. שישה דורות היא חיכתה לנו, ואנחנו איבדנו אותה אחרי קצת פחות מיום.

חוורים ותשושים בסלון החפור, אני לוקחת נשימה ומחייגת את המספר של הוריו. אבא שלו עונה. לפעמים פשוט אין אלוהים. רק מה"הלו" שלי הוא נבהל, ותובע לדעת מה קרה לאסף ומה עשיתי עם הגופה. באופן אירוני זה עובד לטובתי. אחרי הכל, אסף בסדר גמור, רק הטבעת איננה. וזה רק כסף. זהב ויהלומים, ליתר דיוק, והרבה הרבה זכרונות. כמובן ששוב כולנו בוכים. בסוף השיחה אבא של אסף עוד מעודד אותנו, ש"זה לא נורא, והעיקר האהבה ולא שום טבעת". אבל לי זה נראה אחרת. היתה לי אחריות ופישלתי.

קצת כמו אדיפוס שניסה למנוע את הנבואה שירצח את אביו וישכב עם אמו, ועל ידי הניסיון לברוח מהנבואה הגשים אותה, כך גם אני. השארתי את הטבעת בבית כדי שלא תחליק לי מהיד, אבל דווקא זה הביא לכך שפורץ מסומם ימצא אותה אצלי בארון. תמיד ידעתי שיש בי פוטנציאל טרגי.

לוקח לנו שבוע להתאזן. כנראה ש"שבעה" יושבים גם על חפצים מסוימים. בזמן הזה אנחנו עוד מספיקים לריב עם בעל הבית שעדיין לא מוכן לשמוע על פלדלת, ולהישבע שבקרוב נעבור לדירה חדשה. מקום שבו רוחה של הטבעת לא תרחף בלילות.

כלפי ההורים של אסף אנחנו מפגינים חזות אחידה של התנצלות עד אין קץ, וויתור על כל דרישה לאלתר. ככה יוצא שכשהם מזכירים שוב את נושא המוזמנים, אנחנו שותקים ומהנהנים בצייתנות. החתונה תהיה גדולה ככל שתידרש. תמורת מחילה גורפת, לא איכפת לי להתחתן גם בהיכל נוקיה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by