בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כאן ועכשיו 

כאן ועכשיו

 
 
לימור גריף

הם רוצים את הגלידה מיד ולא מוכנים לחכות עד שנגיע הביתה, חושקים בצעצוע יקר ולא מוכנים לחכות עד יום ההולדת. כיצד נתמודד עם הקושי שלהם לדחות סיפוקים ועם חוסר היכולת שלנו לעמוד בזה?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עוד לא אכלנו שום דבר (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages)
 עוד לא אכלנו שום דבר (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages)   
הם מחלקים לנו פקודות, רוצים תשובה כאן ועכשיו, בקבוק בלילה, פיפי או סוכרייה. לילדים לוקח זמן לגלות את מושגי הסבלנות, אבל הכי קשה להם לדחות דחפים וסיפוקים. על תופעה ילדותית מוכרת –הלוואי ותעבור.

היכולת לדחות סיפוקים הינה משימה התפתחותית, המשויכת לתחום של ויסות עצמי או ויסות התנהגות, מסבירה דליה אלוני, פסיכולוגית חינוכית, מאבחנת ומטפלת בילדים ונוער. ילדים מצופים לדחות סיפוקים כדי להתאים עצמם לכללים המקובלים בחברה ובמשפחה. דחיית סיפוקים מוגדרת כאשר הילד מתבקש להשהות את רצונותיו להשגת מטרה מאד מפתה. ההשהיה המצופה, היא לפרק זמן מסוים. "מחקרים מצאו שבגיל 18 חודשים, מאד קשה לילדים לדחות סיפוקים, כמו למשל, לא לגעת במתנה עטופה או במרשמלו כאשר אין מבוגר בחדר. בגיל שנתיים - הפגינו יכולת קצת יותר טובה לדחיית סיפוקים, ובגיל 30 חודשים ניכר שיפור משמעותי".

קחו אחריות

היכולת לדחות סיפוקים מתחילה בניסיון של אחרים לנהל ולשלוט בפעולות ובהתנהגות של הילד, מסבירה אלוני. "כאשר מדובר בילדים קטנים, המבוגרים עוזרים להם לווסת את עצמם ולדחות סיפוקים באמצעות הוראות ישירות, למשל: "אל תיכנס לבריכה, אל תחטוף את המכונית האדומה. בהמשך, ההוראות נעשות פחות ישירות ופחות נחוצות, כי הילד לוקח אחריות על ויסות ההתנהגות שלו".

דברו לעצמכם

השאלה איך ההורה יכול לעזור, כמו תמיד, היא מאד חשובה. אחד הכלים החשובים שהילד רוכש וההורה יכול לסייע זה הדיבור הפנימי. "דיבור פנימי זה מה שילדים עושים לפעמים תוך כדי משחק, כמו למשל, כשהילד נשמע אומר: "אני מכוון את המכונית שלי לכיוון הזה, עכשיו הגלגלים מסתובבים והיא נוסעת, המכונית נתקעה, אני אסובב לכיוון ההפוך. רגע, מהתחלה". הדיבור הפנימי, ההמללה של מה שהוא עושה, עוזרת לילד לארגן את המחשבות וההתנהגות שלו".

לפני גיל שלוש הדיבור שעוזר לווסת התנהגות הוא של אחרים, המבוגרים שבסביבה. כאן ההורה עצמו יכול לספק דוגמה לילד ולהראות לו איך גם הוא מדבר אל עצמו (למשל: "בוא, תראה איך אני אופה עוגה, אני אקח את הקערה, אשים בה את הקמח, אחר כך את הסוכר, בוא נפריד את הביצים). בהמשך, הדיבור הוא של הילד. "הילד מבטא במילים ולא רק מתנהג. בגיל צעיר יותר הוא חיצוני - כלומר, אנחנו נשמע את הילד ממלמל לעצמו בקול רם ועם הזמן הדיבור הופך להיות פנימי- בלב".
 

הפניית קשב

 
זהו הכלי השני. הדיבור הפנימי מסייע להפנות את הקשב למימדים העיקריים של המטלה, ולהוציא אותם לפועל. בהתחלה, המבוגר הוא זה שדואג להסיח את דעתו של הילד ממה שביקש, ולמקד אותו במטרה אחרת. נסו להיזכר, זה קורה לנו בסופר או בקניונים: הם פוערים את עיניהם ומבקשים: "אמא, תקני לי" או "אני רוצה את זה". במקרים כאלה, מסבירה אלוני, ניתן לראות את ההורה מפנה את תשומת לב הילד למוצר אחר, מדבר אליו ומסיח את דעתו, תוך כדי שהוא מתקדם עם העגלה, מתעלם ומנהל איתו שיחה על משהו אחר.

אצל הגדולים יותר, ניתן לראות איך הפניית הקשב עוזרת להם להירגע, להפחית חרדה ולתפקד טוב יותר בזמן מבחן. כך למשל, אפשר ללמד את הילד שבזמן מבחן יאמר לעצמו (בלב): "עכשיו אני אקרא את השאלות, צריך להתחיל בשאלה הראשונה, מה כתוב כאן". הפניית הקשב למה שרלוונטי באותו הרגע בהחלט תעזור לו להירגע.

גמישות

חלק ממנת חלקינו כהורים – מי לא מכיר אותה? מדובר בהתאמה של ההתנהגות למצבים משתנים. יש התנהגויות כמו ריצה, קפיצה, צעקה שאינן מקובלות בכיתה, אבל יתקבלו בהבנה רבה בשיעור ספורט. היכולת להתאים את ההתנהגות לקונטקסט היא מאד חשובה. "חשוב שההורה יפנה את תשומת הלב לילד, לצורך להתאים את ההתנהגות למצבים השונים. מתי התנהגות על פי הדחפים היא לגיטימית ומתי היא לא".

מתי צריכות להידלק נורות אדומות?

"מחקרים מראים שכבר בגיל צעיר ניתן להבחין בהבדלים ביכולת לדחות סיפוקים. יש ילדים שמצליחים יותר ויש כאלה שפחות. מתבגרים בעלי יכולת טובה יותר לדחיית סיפוקים, מצליחים יותר מבחינה לימודית וחברתית. הם יותר קשובים, מרוכזים, מסוגלים לתכנן ומגיעים להישגים יותר גבוהים. יותר מזה, הם גם מצליחים טוב יותר לפתור בעיות חברתיות ולהתמודד עם לחץ".

עם זאת, היא מוסיפה, בדרך כלל בגן חובה ובתחילת בית הספר היסודי, מבשילה עוד יותר היכולת לדחות סיפוקים. בגיל הזה, נוכל לראות למשל, שילדים מסוגלים לדחות סיפוקים על מנת לקבל פרס מוחשי מאוחר יותר. כך שאם ילדכם עדיין פעוט, המתינו רק עוד קצת.
 

מה קורה אם הילד לא מצליח לדחות סיפוקי םגם בגיל מבוגר יותר?

הוא לא אשם, הצעצוע פשוט קורא לו (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages)
 הוא לא אשם, הצעצוע פשוט קורא לו (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages)   
"תמיד ניתן לומר שחוסר היכולת לדחות סיפוקים נובע מהבדלים גנטיים - מולדים בין ילדים, ביכולת לוויסות עצמי ורגשי. עם זאת, ידוע שלסביבה, יש השפעה מאד משמעותית. הורים שבעצמם מצליחים לדחות סיפוקים מספקים לילד הזדמנות לרכוש כלים, הרגלים וערכים שמעודדים ויסות עצמי, דחיית סיפוקים ובעצם מפחיתים תסכול".

מחלקים פקודות

לפני שנרוץ ונתלונן, בואו נתאפס, חוסר היכולת לדחות סיפוקים מקשה קודם כל על הילד. ברגע שהוא נמצא בחברה שמצפה ממנו להתאים את התנהגותו לכללים. אם הוא פועל באימפולסיביות, הוא עשוי לקבל משובים שליליים מהסביבה, גם מההורים וגם מילדים אחרים. מלבד זאת, טוענת אלוני, בבית עשויים להיווצר מצבים בהם הילד דורש משהו מההורה, או דורש שההורה יתפנה אליו מיד, בזמן שלהורה לא נוח, או שהוא לא יכול. הורים רבים מכירים את המשפט: "אמא, בואי" או זריקת מילה אחת, תוך ציפייה שההורה מיד יספק את הצורך: "בקבוק", "מים". "ריבוי מצבים כאלה עשויים להביא הורים וילדים לידי כעסים הדדיים. הילד כועס על ההורה שלא נענה לדרישותיו ואילו ההורה כועס על הילד שלא מסוגל להמתין "רגע". זה הזמן ללמד אותם מהי סבלנות ולזכור שהם לומדים קודם כל מאיתנו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by