בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לוויה 

לוויה

 
 
ר. שני

האהבה אל איתן לימדה את יעל ללכת. האהבה אליה לימדה אותו את המנגינה. סיפור על זוגיות של שני עולמות שונים, שנגמרה בבית הקברות הרבה יותר מדי מוקדם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הכל התחיל על חוף הים (צילום אילוסטרציה: טנדו, flickr)
 הכל התחיל על חוף הים (צילום אילוסטרציה: טנדו, flickr)   
קיבוץ שלם הלך אחרי ארונו של איתן, שנהרג בדרום לבנון. אבל בין הבאים לבית המשפחה השותקת בקיבוץ האבל, היתה חסרה דמות אחת. המזכיר חילק לכתבים נייר עם קורות חייו של איתן, הוא סיפר עליו בהרחבה הזמין את חבריו לעשות זאת אך מנע את הכניסה לבית ההורים: "הם לא מדברים", קבע, "רק אנחנו. אני והחברים של איתן שלנו".

"יש לו חברה?", השאלה שנזרקה לאוויר הולידה מבוכה, שאחריה הפסיקו ידידיו לספר עליו. רק אחד מהם אמר בקול חלש ועצוב: "תעזבו אותנו עכשיו. מי שאיתו איתו".
הדמות היתה חסרה גם בלוויה. בעת מסע הארון ממועדון הקיבוץ אל בית הקברות, היא היתה באוויר. מישהו שאל: "איפה יעל?", ואף אחד לא ענה. "ניסע בלעדיה", אמר המזכיר, "כבר חצי שעה שמחכים לה. היא היתה יכולה להגיע".

שקיעה אדומה האירה את מצבות השיש הלבנות. רוח עברה בין עצי האקליפטוס הגבוהים, שעיטרו את בית הקברות הקטן הצופה אל חוף הים. יותם נותר לבד, אחרי שתמה הלווייה ונדמו דברי ההספד. הוא ישב על ספסל עץ, עיניו בוחנות שוב את הכתבה, אותה עמד להקליט בתחנת הרדיו שבה עבד. צמרמורת אחזה בו, כשהרים לפתע את עיניו וראה נערה דקיקה, נשענת על חומת האבן: "מה אתה כותב?", שאלה בשקט. יותם הצליח להשתלט על הרעד שאחז בו: "כתבה", הוא אמר, "אני צריך להעביר דיווח על הלוויה, על איתן זכרו לברכה".
"אני יכולה לשמוע?"
"כן" ענה בפשטות. הוא חייג לאולפן ההקלטה וקרא ברצף את המילים שכתב. אחר כך חיבר כבל זעיר אל שקע יציאת האוזנייה במכשיר ההקלטה שלו, והשמיע דרכו דברים שנאצרו בו: "זהו", אמר כשסיים, "ככה מקליטים".

הוא ארז את המכשירים בתיקו: "את יעל", הוא אמר.
"נכון", ענתה, "ראית תמונות?".
"לא היה קשה לנחש. הבנתי למה לא באת ללויה. כבר הייתי במאה כאלה. בלי להגזים". הוא הביט לעבר הים והשקיעה וראה את סימני רגליה על החול הרך. פניו התכווצו לרגע: "קשה לך ללכת. למה לא ביקשת שיבואו לקחת אותך?".
"איך אתה יודע?", שאלה ברעד.
"העקבות שהשארת, פתוחים לרווחה, כאילו... כאילו את...".
"נכה", השלימה אותו, "נכה אתה רוצה להגיד".
"כן, יש לך בעיה ברגליים". יעל התיישבה לידו על הספסל ומתחה את שתי רגליה היחפות: "הוא לימד אותי ללכת", אמרה.
"איתן?"
"כן". יותם פתח את התיק והפעיל את מכשיר ההקלטה מחדש, מבלי שהנערה תחוש בכך: "אמא הביאה אותי כל יום אל החוף. ילדת ים היא קוראת לי עד היום". יותם רק הביט באפרוריות הדומעת והסוערת של שני האגמים הגדולים במרכז פניה של יעל: "המים הם הבית השני שלי. הייתי קטנה כשגל אחד חזק השליך אותי על הסלעים. מאז לא יכולתי ללכת.

"אבל גם לא יכולתי לעזוב את הים. כיסא גלגלים קירב אותי עד קצה השביל. ההורים היו לוקחים אותי אל המים. שם הייתי נסיכה. רק בים הצלחתי לנוע כמו שרציתי. אבל הילדים...". דמעות גדולות ירדו דרך שני חריצים מעוגלי שפתיים, "הילדים לעגו לי. הייתי נמלטת מהקבוצה. בורחת להורים. נוסעת עם הכיסא שלי לבד. בחום של הקיץ, בגשם של החורף. כשכבר יכולתי, התחלתי לנגן. למדתי גיטרה, למדתי פסנתר, למדתי לנשוף בסקסופון. ברחתי אל המוזיקה. הצחוקים של הילדים פחתו ונעלמו בתיכון. אבל הם אף פעם לא היו איתי, עד שאיתן גילה שאני יודעת לנגן. הוא סחב אותי יום אחד לשם, אל החוף.
 
טריטון, אל המים (צילום: אימג'בנק/Gettyimages)
 טריטון, אל המים (צילום: אימג'בנק/Gettyimages)   
"היינו בני שש עשרה. הוא לקח גיטרה, ואמר: 'את תלמדי אותי לנגן, אני אלמד אתך ללכת'. לא יכולתי להגיד לו לא. הוא היה היפה של השכבה. כל הבנות רצו אחריו. לפעמים, ראיתי כמה מהן מסתתרות מאחורי הגבעות האלה, שם", היא הצביעה על דיונות נמוכות, ששיחי לענה ורותם מדברי עיטרו אותן. "באנו לכאן כל יום כמעט. הוא למד בקושי. שעות הוא היה יושב איתי ומנגן, עד שנפתח, השתחרר והצליח לכתוב מנגינות משל עצמו. אחר כך היינו שרים. הוא היה זייפן נוראי. לאט לאט הוא הצליח להוציא מהפה שלו שירים מנוגנים היטב. בשנה האחרונה, כשהיה חוזר לחופשות מהצבא, היה ממש חוטף אותי. לשם, ליד העץ ההוא. רואה? והיה מנגן לי דברים שכתב בשעות הפנויות שלו". מתוך תיק צד קטן היא הוציאה תקליטור: "הוא הקליט לי את השירים האלה. אני חושבת שאחד מהם השמעת הבוקר בכתבה שלך. נכון?".

"הוא מילא את חלקו בהסכם?".
"כן, כל כך כן. אחרי כל שיעור היה מחזיק אותי על רגליו והולך איתי צעד אחרי צעד. בהתחלה הוא קשר את הרגליים שלי לרגליים שלו. אבל לי אין בהן תחושה. היה לי קשה. עד שיום אחד, נשארנו כאן שעות אחרי שהשמש שקעה", היא השתתקה ושיכלה את רגליה מתחתיה. אחר כך התנשמה בכבדות: "הוא הוריד ממני את הבגדים ולקח אותי למים. בעדינות, כמו שלמד לפרוט על הגיטרה, הוא למד לפרוט עלי עד שכל העצבים שלי רעדו וצעקו. הגוף שלי נכנע לאצבעות העדינות שלו. למגע המסעיר שלהן. לתנועות הרכות שלהן העור שלי. אני נעניתי לו. הייתי שלו והוא היה שלי. וכששמתי שוב את הרגליים על החול, הרגשתי לפתע תחושה ישנה, תחושה של דגדוג. באותו יום התחלתי ללכת. חיכיתי לרגעים האלה, שבהם מיתרי הגיטרה דממו ומיתרי גופי נענו לנגינתו. נולדה בתוכי האהבה מחדש, אחרי שהילדים דיכאו אותה והפכו את נפשי לשונאת. כשראיתי אותו מהלך בשבילי הקיבוץ, היתה עוברת בי צמרמורת".

יעל רכנה אל תיקה והוציאה מתוכו דף לבן, מקופל לריבועים מדויקים. היא פרשה אותו על רגליה: "אני יכולה לקבל רגע את הטלפון שלך?". יותם הושיט לה את המכשיר הקטן. היא פתחה אותו, וקראה לאורו: "עדים המים הגדולים האלה ועד החול הבלתי נגמר, ועדים השירים ועדות הנגינות ועדים הכוכבים, לשבועתנו על אהבתנו, שמים לא יכבו אותה וחול לא יכסה אותה, ומילים לא ישברו אותה ומנגינות לא יחריבו אותה, והכוכבים יאירו אותה". על הנייר שורטטו שתי חתימות ושני שמות נכרכו בשני לבבות מחוברים. מתחת לחתימה, היה ציור מוכר של דמות.

"אתם נשואים?" הוא שאל.
"כן", ענתה יעל, והראתה לו טבעת דקיקה על אצבעה, "אבל אף אחד בקיבוץ לא ידע, רק אנחנו. אפילו ההורים שלנו לא ידעו. זאת אומרת, אנחנו לא נשואים ברבנות ואני לא אשתו החוקית. אנחנו נשואים באהבתנו".
"וטריטון, אל המים, הנהרות והימים, קידש אתכם".
"רק הוא היה יכול. רק הוא יודע מה זאת אהבה שנולדת מהים. רק הוא יודע, שאהבה כואבת בהתחלה", קולה רעד. היא נשענה על יותם, כמו מבקשת קרבה וחיבוק: "הוא אביה של בת הים הקטנה, והוא עבר איתה את כל כאב לידת אהבתה אל נסיך היבשה. עכשיו הוא יודע, שאהבה כואבת בהתחלה, וגם בסוף שלה".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by