בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
תמונות מחיי גירושין 
שלום, אני נוסעת (5) 

שלום, אני נוסעת (5)

 
תמונות מחיי גירושין |
 
נונה ד.

"הסתכלתי על האישה המתיילדת הזאת, שלקראת שנתה הארבעים הסירה כל אחריות מחייה הכוללים עוד שתי נפשות רכות בשנים, שתי נפשות שבירות האמורות להיות מטופלות ועטופות באהבה וביציבות" נונה ד. חוזרת הביתה, החופש הגדול נגמר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מה ללבוש למועדון (צילום: רוני שיצר)
 מה ללבוש למועדון (צילום: רוני שיצר)   
החוויה שעברתי לפני כשעה במסוף הגבול הישראלי הזכירה לי שלמרות שאני מחשיבה את עצמי בן אדם מפוכח ,יש כמה רגעים מכוננים בחיי שמוכיחים אותי על המחשבה שבכלל בורכתי בבהירות מוחית כלשהי, רגעים בהם התגליתי כאטומה והוזה עם שתי רגליים מקרטעות על הקרקע .
לפני כמה שנים טסתי עם אבי ילדיי לניו-יורק. עוד בתל אביב ציידה אותנו חברה שגרה שם הרבה שנים בטיפים לגבי מלון מדהים (צ'לסי-Chelsea), הצגות שכדאי לראות (סטומפ-Stomp רנט- Rentבלו מן גרופ(Blue men group-, מסעדות שחייבים לאכול בהן (בלתאזר-Balthazar, דל פוסטו-Del Posto טאו-Tao) ולסיום סיומת- הדובדבן שבקצפת- מועדון שאנו חייבים לפקוד בזמן שהותנו בתפוח הגדול. מועדון. בעיני רוחי ראיתי ערב שירה בציבור ליורדים ישראלים, עם זמר אורח שיובא הישר מהמולדת הרחוקה. מקום בבעלות ישראלית המספק לנשמה קצת מזור לגעגועים לעברית, לחומוס ולחבר'ה.
 
 
מה לובשים למועדון? החלטתי על גוונים של חול ולבן. מכנסיים לבנים, גופיית טוניקה בצבע חול עם חולצה לבנה מעליה, כאפייה לבנה לצווארי וכפכפים אורטופדיים מכוערים ונוחים. איני אומרת את שם החברה מפאת השנאה לגרמניה. גם כדי לא לעודד קנייה מהאקס-נאצים וגם כי שם החברה דומה לשם של מחנה ריכוז. טוב, גלשתי קצת.
כשנכנסנו למועדון חשכו עיניי. הייתי בהלם. מה חשבתי לעצמי? מה פתאום מועדון שירה בציבור?מועדון סאדו-מאזו. מסביב כולם במחלצות שחורות של וויניל ועור. על הבמה, בתוך חישוק גדול, קשור מזוכיסט בפוזה של רישום האנטומיה של ליאונרדו דה וינצ'י- רק במהופך-כשאישה ענקית מצליפה בו עם מגוון שוטים. עמדתי שם, גוש שמן ולבן כשהאור האולטרה סגולי חושף את גודל טמטומו, בין חבורת בי. די. אס. אמים (BDSM) מנוסים שיודעים בדיוק לאן הם באו ומה לובשים למקום מן הסוג הזה. פיללתי לאדמה שתבלע אותי. בעיקר הייתי בהלם מכהות חושיי. מה בדיוק חשבתי? איפה המוח שלי? הרי חודשים רבים דיברנו ופנטזנו על ביקור במועדון כזה. איך בדיוק עלתה במוחי הרדום תמונה של מועדון "סברה" או משהו דומה?
 
 
הבטן מתהפכת לי מהתרגשות. אני בשדה התעופה של אילת, בדרך לתל אביב. חסרת כל מטען למעט דרכון וארנק כסף קטן. בכלל לא התכוונתי לנסוע לישראל, אלא רק לגבול המצרי-ישראלי כדי לחדש את וויזת השהייה לסיני ולחזור לחוף, פעולה שאני חייבת לעשות אחת לשבועיים.

האם זו אני? בן אדם הניזון ממחמאות וחיזורים? האם כך אני מודדת את שוויי? הייתי רוצה להעיד על עצמי שאיני הטיפוס שנבנה מקומפלימנטים, אבל אוי לבושה- האמת הכואבת היא שאני בן אדם קטן, במובן הגרוע של המילה. ועוד איך אני נבנית מזה! החיזורים והמחמאות שהפכו מנת חלקי היומית בלבלו אותי ובהיעדר מראה בסביבה כבר כמעט ונדמיתי בעיני עצמי ליפיפייה ארוכה וגבעולית. אחרת איך אפשר להסביר את ההפתעה, כמעט שוק, שחטפתי כשנפגשתי בדמותי המשתקפת מקיר הזכוכית במסוף הגבול הישראלי.
 
סיני. מה יש במקום המופלא הזה שגורם לאנשים להרגיש על סף התגלות? כל הטבע העצום הזה עם התאורה המרהיבה שמשתנה לאורך היממה עוטף כרחם את גודל קוטנך. הגעתי לגבול הישראלי במצב רוח מרומם, הרגשתי קלילה וצעדתי כמעט בריחוף על הדרך לאורך מבנה המסוף שקירותיו עשויים מזכוכית כהה. סליחה על הרוחניקיות הגסה, אבל הימים האחרונים בסיני גרמו לי להרגיש כמעט מוארת.

ואז... את מי אני רואה משתקפת אליי? אותי. פשוט אני. עם אותם שומנים ושיער דליל הדבוק לקרקפת, אותו פרצוף מוכר עם אותן שפתיים שצידיהן המשוך כלפי מטה משווה לי מראה זועף. לא ציפיתי לדמות השמנה והגוצית שהשתקפה בזכוכית שלשמאלי.

מה חשבתי לעצמי? מה בדיוק ציפיתי לראות כשנפגשתי בהשתקפותי? מנין גודל ההפתעה, או יותר נכון- האכזבה העצומה להיפגש בדמותי המשתקפת מקירות הזכוכית הכהה? איזה מן ערפול חושים אופף אותי? ואין טעם לנסות ולהאשים את כמות הכדורים הפסיכיאטריים שציידה אותי הד"ר של 'מכבי' כדי שלא אזיק לעצמי. פשוט כהות חושים על סף עיוורון.

כעבור כמה רגעים בהם הוכיח מוחי ההגיוני את מוחי הפנטזי התרגלתי למראה המשתקף לנגד עיניי. הסתכלתי על האישה המתיילדת הזאת, שלקראת שנתה הארבעים הסירה כל אחריות מחייה הכוללים עוד שתי נפשות רכות בשנים, שתי נפשות שבירות האמורות להיות מטופלות ועטופות באהבה וביציבות.

לפתע מצאתי את עצמי נוזפת בדמותי בקול רם: 'יאללה מותק, גמרנו עם החגיגה! אין לחדש שוב וויזה ולחזור לחושה ולאווירת השאנטי-באנטי לעוד שבועיים. גמרנו! את גברתי, חוזרת הביתה לילדים שלך! היום! עכשיו! אם בכלל הם יסלחו לך. אם בכלל אביהם יסכים להפקיד אותם שוב בידייך. תתעוררי! החופש נגמר!

השתתקתי במבוכה. עיניי תרו סביב לראות אם נתפסתי בקלקלתי או יותר נכון בטירופי הגורם לי לשוחח עם קירות זכוכית. מכיוון שלא נצפה איש באזור הוצאתי לשון בלעג לדמותי ובקול רם כיניתי אותה 'סתומה' וחייכתי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by