בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
עולם של פוביות  
אמא, אל תלכי  
 
עולם של פוביות  |
 
לימור גריף

חרדת הנטישה עלולה לפקוד את ילדנו בגיל עשרה חודשים ולהיפרד מאיתנו לשלום בגיל שנתיים. כיצד נתמודד איתה? האם היא נחוצה להתפתחותם ומה על ילדים שאינם חווים אותה?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
היא מתקרבת בצעדי ענק בגילאי שמונה עד עשרה חודשים וכבר בגיל שנתיים עשויה לנופף לנו לשלום. היא מאיימת כמו אחד הפחדים הגדולים ביותר ואף יכולה ליצור טראומה רגשית, קבלו אותה: חרדת הנטישה. מדוע היא טובה להתפתחות ילדינו, ומה כאשר אינה מופיעה?

חרדת נטישה מתחברת לאינסטינקט הקשר הטבעי שבין הילד להוריו. אנו מגדלים אותו, נקשרים אליו והוא אלינו, בשפה המקצועית נכנה זאת: קשר תלותי, שהוא טוב בבסיסו, מעט סימביוטי, שבגללו הקטן ממאן לשחרר את חיבוק הדוב האוהב שלו ולעזוב. גם אם הורגל מגיל צעיר, להישאר בחיקה של הסבתא בכל שבת שנייה, בה אתם יוצאים להצגה הקבועה, ייתכן שהוא ייפתח חרדת נטישה, מן החשש שאולי לא תחזרו. האם אינו חש מספיק בטוח, האם אינכם משדרים לו שתמיד תמיד תחזרו ותהיו שם בשבילו, שאתם רק יוצאים לשעתיים וחצי ומיד חוזרים? אנו כבר יודעים שהוא מתקשה בגילו הצעיר להבין. הסירו דאגה מליבכם, לא המצאתם את הגלגל ואינכם לבד במערכה. לא מעט ילדים מגלים את חרדת הנטישה בחייהם ואף מתקשים להתמודד איתה. לד"ר שלי רקובר, פסיכולוגית ,פסיכותרפיסטית ומרצה בחוג לפסיכולוגיה, המכללה האקדמית "כנרת" עמק הירדן, כמה עצות שימושיות.

חרדת נטישה לדבריה, מתכוונת לפחד שמתעורר אצל ילדים עקב פרידה זמנית מההורה, למשל, כשהילד הולך לגן או נשאר עם בייביסיטר. עוד היא מוסיפה, כי גם ילדים עיוורים בוכים ומראים סימני מצוקה, כשהם שומעים את ההורה שלהם עוזב.
 

טוק טוק, מי זה בא?

 
לדבריה של ד"ר רקובר, חרדת הנטישה עשויה לבקר אותנו, בד"כ לקראת סוף השנה הראשונה לחיי התינוק, ובמהלך השנה השנייה לחיים, שיאה בין 15-18 חודש. היא מקושרת בעיקר להתפתחות הקוגניטיבית (הכרתית) של הילד.

"במחצית השנה הראשונה לחיים ישנה השתפרות ניכרת ביכולות הקוגניטיביות של התינוק, במיוחד בזיכרון. לכן, זוהי התקופה בה הילדים עשויים לפתח "פחדים" חדשים שטרם נראו אצלם. למשל, ילד יכול להגיב בפחד אם יראה את אמו עם תספורת חדשה (שכן הוא זוכר אותה כפי שנראתה "לפני"). זאת אומרת, הילד כבר יכול בתקופה זו, להשוות בין עבר והווה ולצפות אירועים בעתיד".
 

סימנים מזהים

כמו כל תגובת פחד, נראה כי גם חרדת הנטישה באה לידי ביטוי במגוון סימפטומים המעידים על מצוקה וחרדה: בכי, קריאות מחאה, צער, ניסיון להתנגד לשנוי וכדומה. על ההורה והסביבה לתת מקום אוהד לפחד, מציעה ד"ר רקובר, ועם זאת לנסות לעזור לילד להתמודד איתו. למשל, לחזור ולהזכיר לילד כי הפרידה היא זמנית (כאשר לילד כבר קיימת היכולת של תפיסת זמן מסוימת). לנסות להסיח את דעתו של הילד ע"י תכנון של מה יעשו יחד כאשר יפגשו שוב (למשל, נלך לגן שעשועים, נאפה עוגה). אפשרות נוספת היא העסקתו בפעילות אחרת בגן או ע"י הבייביסיטר, ישנם ילדים שהסבר לסיבה מדוע ההורה צריך ללכת (לעבודה, לפגישה) עשוי לעזור להם. "מכל מקום, לא רצוי לתת לפחד "להשתלט" על הפרידה ובטח שלא להקרין את המצוקה שנוצרת אצלנו ההורים, דבר שיקשה על הילד עוד יותר".
 
 

מה בנוגע למי שלא חווה חרדת נטישה?

את ההורים לבטח זה לא מחשל (צילום:photos.com)
 את ההורים לבטח זה לא מחשל (צילום:photos.com)   
"במצב כזה כדאי לבדוק מספר היבטים: הן את נושא ההתפתחות הקוגניטיבית של הילד, האם היא תקינה וכן את טיב הקשר הרגשי שנוצר בין הילד להורה".

חרדה מחשלת?

כמו כל התנסות התורמת ומעשירה את עולמו הרגשי וההכרתי של הילד, מסבירה ד"ר רקובר, גם חווית הפרידה הזמנית מההורה היא אחת מהן. היא מאתגרת את הילד רגשית וקוגניטיבית ומאלצת אותו לגייס ולחזק כוחות פנימיים (אגו). "כמובן שחשוב תמיד להדגיש שרמות ה"אתגור" (ולא רק בהקשר זה), צריכות להיות מותאמות לגיל הילד".

חרדה מחשלת?

חרדת נטישה הולכת ונעלמת בד"כ לאחר גיל שנתיים. "עוצמת המצוקה שהילד מפגין לנוכח הפרידה הזמנית יכולה להעיד האם קיימת או עשויה להיות בעיה בנושא זה". מההיבט התיאורטי והפילוסופי היא מסבירה, ניתן לומר שכולנו קורבנות של "חרדת נטישה", שכן כולנו חווינו אותה. מצד שני, ישנם החווים אותה ביתר מצוקה מאחרים (מסיבות סביבתיות ו/או מולדות), כך שחרדת הנטישה הופכת להיות ציר מרכזי, סביבו מתפתחת האישיות. לכן, חשוב שנזכור להסיח את דעת הילד, להסביר לו לאן ומדוע אנו הולכים, אם אתם משאירים אותו עם אחרים, נסו לתכנן עבורו פעילויות כמו ארוחת ערב משותפת עם הבייביסטר או היפרדו ממנו ברגעים לפני השינה, כדי שמחשבותיו תעסוקנה בדברים אחרים, תכננו מה תעשו יחד כשתיפגשו, וכמו תמיד כדאי שתפעלו בדרגה שמתאימה לרגישותו של ילדכם. היו רגועים ושדרו ביטחון במעשיכם, אל תשקרו ועמדו בהגדרות הזמן שהצבתם לילדכם, גם עבור עצמכם, והחשוב מכל, אל תתנו לחרדה ל"צבוע" את כל תהליך הפרידה. במידה והחרדה נמשכת מעבר לגיל שנתיים שלוש, כדאי לגשת לאיש מקצוע מוסמך לאבחון הבעיה, במטרה לטפל בה מבעוד מועד. לסיכום, התנחמו בעובדה שכדאי לנו התפתחותית, לעבור אותה, וזכרו שהיא חולפת בדרך כלל מעצמה ועוברת בשלום.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by