בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
יחסים 
סלולרי סקסואלי 
 
יחסים |
 

איך היינו מפלרטטים, מסמסים, מחייגים, כועסים, מנתקים או מדברים בעידן שקדם לטלפונים הניידים? היום, כשאנחנו מדברים על הזכרונות שלנו, לרוב אנחנו מתכוונים לאלה שבכרטיס ה - SIM

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שיחות לילה מתוקות
 שיחות לילה מתוקות 
 צילום: GettyImages 
 
זהו. זה רשמי. השבוע בישר לנו משרד הבריאות באופן חד משמעי שהסלולרי
שלנו מזיק לבריאות. ככה, באמצע היום, באמצע החיים הסלולריים והקרינה
העוטפת אליה התרגלנו כל כך – מספרים לנו שצריך להיזהר, שצריך להמעיט,
שצריך להרחיק מהאוזן, להרחיק מהגוף, להרחיק רחוק ומרוחק ככל שאפשר
את מה שבאמצעותו ניהלנו את חיינו, והוא ניהל אותם לא פחות. את מי שלקח
ולוקח חלק בהוויה היומיומית שלנו, את החבר הכי טוב, שהוא ורק הוא יודע עלינו
ה-כל, הוא שמע אותנו בוכים, שמחים, מושפלים ומרוממים, חווה איתנו כל רגע
של גאות ושפל.שלו יכל לדבר בעצמו ולא רק לשמוע ולהעביר, היה בוודאי הופך
לבן הזוג המושלם, ועכשיו אסור לנו אפילו לישון יחד, שלא לדבר על להעיר אותנו בבוקר.
 
 
אחרי שביססנו את כל חיינו המשותפים בקשר עמוק, אומרים לנו "תישארו רק
ידידים, ואם אפשר אז מרחוק". זה לא שאני ממש מאוהב בטלפון שלי, אני גם
מודה שלא מעט פעמים אני מתייחס אליו כאילו הוא רק מספר כשאני מחליף
מכשירים כל יומיים. אני גם לא נהנה לשוחח בו ארוכות (מלבד אובססיה אחת
שתיכף אפרט), אבל כמי ששיך לדור שהתבגר בדיוק כשהסלולרי להמונים נולד,
המחשבה שהוא הופך לילד הרע של המאה ה-21, קצת שורפת לי בלב, או שאולי
זאת הקרינה?!

ביום בהיר אחד בשנת 1996, העיתונים בישרו על הולדת ה- "מנגו" מכשיר סלולרי
שעלה רק שש מאות שקלים, ללא שיחות יוצאות וחשבון חודשי. הייתי בן שבע עשרה,
הטיימינג המוצלח ביותר לאיחוד המרגש בין הטכנולוגיה לביני. ההורים תמכו בהפיכת
הילד/ נער לזמין בכל מקום, ואילו אני חיבקתי אלי את המכשיר כמו שמתבגרים
מחבקים כל סמל סטטוס חדש בתקופתם (קופסת שימורים ירוקה וכבדה נחשבה אז
סמל סטטוס). עד לאותו יום, החלום הגדול ביותר שלי לפרטיות הסתכם בקיומו של
קו בזק פרטי בחדר שלי, בו השתמשתי בעיקר לניהול שיחות "פרטיות במיוחד" עם
מושאי תשוקותיי הראשונים. איש לא תיאר לעצמו עד כמה כניסתו של המכשיר הזה
תשנה את חיינו, את חיי. איך הוא יהפוך לצלע השלישית והתומכת בכל זוגיות, קשר,
פלירט, סטוץ, זיון, בגידה או אהבת אמת.
 
 

מי זמין למין?

אהבהבי נעורים
 אהבהבי נעורים 
 צילום: GettyImages 
 
באותה שנה נטשתי סופית את הנשים שהיו בחיי ופניתי לעבר הגברים, שם המשחק
היה פרטיות וסודיות והמכשיר שלי עשה עבודתו נאמנה.יכולתי לדבר בקול רם
ובחופשיות מכל מקום ובכל זמן עם הבנים שחיזרו אחרי. יכולתי לחזר ולהיות מחוזר
עשרים וארבע שעות ביממה. אין ספק שבזכותו חוויתי ומיציתי את מנעמי ההורמונים
והלב התמים שלי כנער מתבגר, שלא ככל הנערים היה צריך להסתיר מעט יותר.
כשהתחלתי לעבוד והתעקשתי על קו פתוח משלי, השתכרתי כאלפיים שקלים
בחודש. קיבלתי את חשבון הטלפון הראשון שלי, וכמו שאחרים אומרים בנסיבות
מצערות יותר "לנצח אזכור את המספר הזה" , שלושת אלפים חמש מאות שישים
ושמונה שקלים. אבא ואמא דאגו שאזכור. כן, הסלולרי גם לימד אותי שיעור בכלכלה,
את ערכה של עבודה, ושאהבה בדרך כזאת או אחרת, גם היא עולה כסף.
 
כל קשר שהתחיל, כל הכרות מרגשת, כל מערכת יחסים שלי כנער שמתקרב אל
שנות העשרים התחיל בשיחת טלפון ראשונה. לא משנה אם הכרנו במועדון,
בצ'טים הראשונים שהחלו אז באינטרנט, בחנות בגדים בתל אביב או דרך מודעה,
נקודת הפתיחה האמיתית הייתה השיחה הראשונה בנייד. בשקט. במקום שלי.
בסודיות המתבקשת. בלי חוסר הביטחון שפצעון כזה או אחר גרמו לי. כשנגמרו קשרים,
בכיתי דרכו לידידות שלי כל הלילה עד שהפסיק לשרוף בלב ורק האוזן נותרה אדומה
ובוערת מחום. אבל עם הזמן, הוא הפך לשגרה, נטמע בחיים של כולנו כחלק בלתי נפרד,
כאילו היה שם מאז ומעולם. פתאום אין התרגשות מצלצול, פתאום הוא כבר כלי עבודה,
פתאום מסננים. היום אני כבר לא אוהב לשוחח בו ארוכות כי חסרות לי עיניים מולי, והבעה.
 
 שלושה חודשים סיננתי אותו. בסוף שמרתי את המספר שלו בזיכרון תחת השם הלא מחמיא; 'לא לענות לו' 
אבל אפילו אני, שהצנעתי אותו מחיי, זוכר לו "צלצולי נעורים" שלא ישכחו, מהם
התחילו תקופות חדשות. כמו לפני שמונה שנים, כשמסרתי את המספר שלי
בצ'ט - למי שעתיד היה להפוך למאמצ'י שלי. שלושה חודשים הוא חייג אלי.
בכל שבת בבוקר כשהגיע מהצפון למרכז, ובמשך שלושה חודשים סיננתי אותו.
בסוף שמרתי את המספר שלו בזיכרון תחת השם הלא מחמיא; "לא לענות לו".
הוא היה הנודניק שמעולם לא פגשתי או ראיתי תמונה שלו, ושמשהו בקול שלו
לא "התאים לי". בסוף זה קרה בדרך אחרת, אבל מרגע שהמאמצ' נכנס לחיי,
הסלולרי חזר להיות איבר בגופי שקשה לנתק. עד היום, כולל היום ובטח גם
מחר ואולי אפילו ברגע זה ממש, אנחנו לא מפסידים רגע שבו אנחנו יכולים לחייג
זה אל זה ולדבר. הוא תמיד חייב לשאול לפני כל צעד. אני תמיד חייב לספר.
הוא תמיד חייב להודיע משהו. אני תמיד חייב להתלונן. הוא ממש זקוק לאיזו עצה
בעבודה. אני ממש על סף התמוטטות עצבים שצריך לצנן. צריך להגיד לו שאני אוהב
והוא צריך לאשר.

לפעמים אני אומר לו שזה כבר מוגזם. שגם ככה אנחנו יחד לפחות 8 שעות ביממה.
אבל אז אני חוזר לסורי ומתקשר מהרכב בדרך לפגישה, לספר לו שהכלב עשה
פיפי פעמיים בטיול האחרון לפני שיצאתי מהבית. תקראו לזה אובססיביות.
תקראו לזה אהבה. תקראו לזה תלות או שתראו בזה הדבר הכי מקסים שקיים.
ללא האפשרות הזאת, הוא ואני חצאי בני אדם, חצאי מאמצ'י שמסתובבים תלושים
ביום-יום, זקוקים למנה שלנו, שרק הסלולרי יכול לספק.
 
אז עכשיו, כשהתמכרנו, מספרים לנו שזה יכול לעשות אותנו חולים.
כשלטוב ולרע - הסלולריים של כולנו הם הגינה הרומנטית בה נבטו חוויות
ראשוניות של אירועים רבים, כאלה שיופיעו בסיפורים שנספר לילדים איך הכרנו.
ואם הם הזיקו לנו עד עכשיו, הרי מול כל זה אפשר לומר רק דיינו ולהסתכל
קדימה בהבטחה שמעכשיו נזהר. מעכשיו נשתמש באמצעי מניעה.
במקום קונדומים נשתמש באוזניות בלוטות' ובלבד שנוכל להמשיך ולעשות
אהבה, להישאר קרובים גם כשאנחנו רחוקים.

עוד ב -"מילים של גבר"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by