בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
ציוד לקראת לידה 
בייבי שאוור  
 
ציוד לקראת לידה |
 
גליה דן-לי, ניו יורק, RED

תקנאו - מסיבה לפני הולדת התינוק שבה מציידים את ההורים בכל מה שנדרש עבורו. הסיכוי שזה יונהג פה שווה לזה שיחגגו פה כריסטמס, כי אצלנו, מיינד יו, רק להזכיר את התינוק לפני החודש השלישי זה עין רע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
באמריקה מלמדים אותך לתכנן את העניין הזה של אמהות כמו מבצע צבאי. ה-Baby Shower המוקפד, המתקיים עוד בטרם הגיח הוולד אל אוויר העולם, מנוגד לכל כללי העין הרע המקובלים בתרבות הישראלית. הפיתוי החומרי גדול - המוזמנות מבטיחות לצייד אותך בכל מה שהתינוק צריך בלי שתצטרכי להכניס לאובר דראפט היסטרי עוד בטרם מלאו לילד שבעה ימים. מצד שני, מחייבים אותך גם להיפרד מכל הפרנויות, הפחדים והדעות הקדומות - משימה לא פשוטה בכלל. מבחינתי, בחרתי להגיד ביי ביי לכל החמסה חמסה, טפו -טפו -טפו ולמכור את נפשי לשטן המטריאליזם. במילים אחרות, הוכחתי שגם אותי אפשר לקנות בכסף או בעגלת תינוק קלה ונכנעתי ללחץ.
 

טעם ורוד

 
נדמה לי שאת ה - Baby showe בסגנון "סקס והעיר הגדולה" ארגנו הדודות האמריקאיות מצד בעלי עוד בשלב שהתינוק היה רק בגדר רעיון מופשט. מיד גם הובהר לי, שהתנגדות לקונספט הכל-כך מושרש בתרבות האמריקאית, יהפוך אותי באחת למנודה חברתית. אבל על כל אלה עוד יכולתי להתגבר, אלמלא אותה פגישת לחץ עם גיסתי האמריקאית, שערכה לי הכרות חפוזה עם בייביז אר אס ועם המחירים המופקעים של מוצרי התינוקות. הייתה שם עגלה צהובה משוכללת אחת שחמדתי ממבט ראשון ושברור היה שאם ארכוש אותה, לא יישאר לי עודף למוצץ ובקבוק. חוץ מזה שבבטן הייתה לי בת, ולא התחשק לי לבזבז את הכסף על פריטים אלמנטרים משעממים כמו עגלה ולול, כשאפשר להוציא אותו על כל השמלות הוורדרדות ושובות הלב האלה בגודל אצבעוני.
 

עזר כנגדי

המתנה הגדולה מכולן
 המתנה הגדולה מכולן  
 צילום: אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages 
 
כמה טוב היה לחזור לאותה חנות בדיוק ופשוט לרשום. לרשום הכל. מוניטור, כסא גבוה, כסא נמוך, כסא נדנדה ואפילו מיטת תינוק למרבה במחיר. בעלי פלט אנחת רווחה כשהודעתי לו שהשלמתי עם הרעיון. גם לנו תהיה מסיבת טרום לידה שתצייד אותנו בכל המוצרים ההכרחיים וכשהתינוקת תגיח סוף סוף הוא לא יצטרך לרוץ כמו מטורף בין החנויות ולמצוץ את כרטיסי האשראי. כל זה בתנאי, שבניגוד למקובל, בחגיגת הבננות הזאת גם הוא יפגין נוכחות. לא הייתה לי שום כוונה להפיק את כל קריאות התלהבות מפיג'מות של שלושה עד שישה חודשים לבדי, וגם לא התאים לי להעמיד את הבטן שלי ואת כל הזוועה שמסביבה במרכז תשומת הלב, בלי שיהיה מי שיחלוק בנטל.

ביום הגדול שלפני היום הגדול באמת, הרגשתי נורא. נחרדתי לגלות שהכסא שבמרכז החדר מיועד לי ושכל שעלי לעשות הוא לפתוח מתנה אחר מתנה מתוך הערימה האמיתית ולזייף התלהבות. נשמע קל, אבל תנסו לעשות את זה בתשעה חודשים, עם בטן ענקית, כשכל מה שבא לכן הוא לשכב על הספה כמו ממותה באפיסת כוחות. אבל צלחתי את זה כמו גדולה ואפילו גיליתי שאני לא ממש רעה בלזייף. ביום שאחרי, אפילו תפסתי אומץ וצבעתי את החדר בוורוד ועננים, כמיטב המסורת, ובמרכז הסלון הנחתי את כסא האוכל הגבוה. לעומת זאת, את העגלה הצהובה והמושחתת העזתי להוציא מהאריזה רק אחרי שהבאתי הביתה את המתנה הגדולה מכולן.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by