בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אם אין גן עדן 
אבא 
 
  צילום: GettyImages    
אם אין גן עדן |
 
איסי ברגר

רחצה לילית בים לא טיהרה אותי מהרצון להיפרד מהדת, גם השטיפה שקיבלתי אחר כך מראש הישיבה לא הועילה. עמדתי ריק מרגשות מול אבי מלא הציפיות והבנתי שכלום כבר לא יהיה כשהיה. איסי ברגר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עם אבא בים  ל-"תשליך"
 עם אבא בים ל-"תשליך"  
 צילום: רויטרס 
 
החבל התחיל להתהדק סביב הצוואר שלי כשהייתי בכיתה י"ב. אם עד אז ידעתי להפריד בין מסע הצלב (או אם תרצו, ספר התורה) הפרטי שנכפה עליי בבית, בעיקר מצד אבא, לבין ההתנהגות שלי בפנימייה, שם הרגשתי חופשי כמו כדור אקסטזי – אותו לילה אביבי ולח בשנת 96' היה תחילת נקודת המפנה.
 
 
רק ר"מ (רב-מחנך) אחד נותר בישיבה באותו ערב, מכיוון שכל השאר נסעו לחגוג בחתונתו של אחד המדריכים. חוף הים היה רחוק קילומטרים אחדים מהפנימייה. אני לא זוכר מי הציע שנלך לשם ברגל, אבל תוך דקות כבר היינו בדרך. מעשרה הצטמצמנו לשמונה אחרי ששני שפנים חששו להיתפס וחזרו לפנימייה עוד לפני שחצינו את כביש החוף לכיוון מערב. אחרי שלוש שעות הליכה – הבחירה הטבעית כיוון שפחדנו לעצור טרמפים מחשש שיזהו אותנו על הכביש – הגענו אל החוף.

התיישבנו סביב השולחן בבר כשהבריזה – או אולי זו נגיעה קלה ונעימה של חופש – מלטפת את שיערנו. התפריט הגיע, עמוס במאכלים לא כשרים. אני לא נגעתי בשום מאכל כזה, אבל עצם העובדה שאכלתי במקום לא כשר העבירה עקצוצים בעמוד השדרה שלי. החום המיס את ייסורי המצפון ביחד עם גופינו הצעירים ונכנסנו בעירום מלא לים, מרוקנים את הערכים עמוק במצולות, טובלים ושרצים עמוסי שומן בכרסנו.
 
 
הדרך מהחוף לישיבה היתה על בטן מלאה, דרך חרישית, מלאת פחדים ואשמה. חדרנו פנימה דרך החור הקבוע שבגדר, שניים- שניים, חמקנו כל אחד למיטתו בלי לדבר על כל מה שהציק לנו באותו הרגע, איש איש ומצפונו הוא. המבט של שימי, אחד משני השפנים שהחליטו לוותר על התענוג ברגע האחרון, ליווה אותי מהרגע שנכנסתי על קצות האצבעות לחדר שלנו בפנימייה ועד שנרדמתי עם אור ראשון של בוקר.

למחרת כבר עמדתי לצד אבא בחדרו של ראש הישיבה. שימי הלשין או שמישהו נשבר והקיא את השרץ עם שאר המידע – עד היום אני לא יודע. הודיתי בכל. הלב של אבא נשבר; סדק ראשון לקראת התקף הלב שהגיע שלוש שנים מאוחר יותר. עד לאותו רגע, אבא היה בטוח שאהיה רב גדול, כמו שניבאו כולם כשהייתי ילד שנהג לחבוש כיפה גדולה, ללבוש ציצית שפתיליה הגיעו כמעט עד הרצפה ולהצטיין בלימודי פרשת השבוע ובשינון משניות בעל פה. הדינמיקה שלי עם אבא, מלבד העובדה שהיא לא היתה קיימת – הוא ואני אף פעם לא ניהלנו שיחה – תמיד הייתה מוזרה. אני זוכר איך תמיד בזתי לקמצנות שלו, לאטימות שלו, לחוסר היכולת שלו לתקשר ולהביע רגשות, בזמן שהוא ציפה ממני להיות שיבוט תורשתי שלו.
 
עם אבא בים בחילונית
 עם אבא בים בחילונית 
 צילום: asapImages 
 
ושם, בנסיעה הארוכה הביתה אחרי שהושעיתי מהלימודים לחודש, חיכיתי לכאפה, כמו שהוא נהג לתת לי מדי פעם כשהתחצפתי לאמא, חיכיתי לבעיטה בתחת, כמו שנהג לתת לי כשלא הייתי מתעורר בבקרים. ושם, בנסיעה הארוכה ביותר בחיי, איבדתי את אבא שלי. הדמעות שנקוו בעיניו הקטנות הזכירו לי כמה אני שונא אותו, נציג האלוהים והמוסר, שנע כמו במשחק סנייק סלולרי בין אטימות לרגישות מעושה, חש יותר כישלון מאשר אמפטיה כלפי הבן הבכור שלו.
 
כשהוא עצר בצד, יצא מהרכב וניגב את הדמעות רחוק משם, רק כדי שלא אראה אותו כך, אפילו לא יצאתי אחריו ללפות את כתפיו ולנסות לתת איזו נחמה, איזו הבטחה קטנה. הוא היה חלש. אימפוטנט. חשוך. מיושן. כבר באותו רגע ידעתי. ידעתי שזו הפעם האחרונה שניסע ביחד, כאב ובנו. ידעתי כבר אז, באביב הלח של 96', שזו נקודת מפנה היסטורית, רעידת אדמה במשפחת ברגר, פצע עמוק שאף פעם לא יעבור. הוא עדיין הדחיק.


*כל השמות בדויים, אבל הדמויות והסיפורים אמיתיים. באלוהים.
עוד ב- "אם אין גן עדן"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by