בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מייללת אל הירח 
נסיכת השלולית 
 
מייללת אל הירח |
 
שמרית זאבי

הגעגועים לא מרפים ותחושת הריקנות המהדהדת בבטן הופכת קשה יותר עם כל הזוגות המאוהבים מסביב. שמרית זאבי עדיין חושבת על ההולך על שתיים ומתנחמת בהולך על ארבע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יושבת בשלולית
 יושבת בשלולית 
 צילום: asapImages 
 
לפני כמה חודשים עברתי הפלה. בדיעבד הסתבר לי שכל בחורה שנייה שאני מכירה עברה לפחות אחת כזו בחייה, אם לא יותר (הן שאלו אותי "גרידה או מפיג'ן?" בתדירות גבוהה יותר משהתעניינו בשלומי), אבל באותו הזמן היה נדמה לי שהעולם כולו קפא במקומו והסתכל לי עמוק לתוך הרחם. כמה ימים אחרי ההליך הלא מאוד נעים הזה, גררתי את עצמי ואת שלולית הרחמים העצמיים שלי לבדיקת פוסט גרידה בקליניקה של הגניקולוג שלי, שההולך על שתיים כינה בחיבה "ד"ר שרימפס", אל תשאלו אותי למה. ישבתי בחדר ההמתנה לבד, בלי המזריע (וכן, ברור שזה היה ההולך על שתיים) או איזו חברה טובה והבטתי סביבי. היו שם חמש נשים, כולן היו בהיריון ולחלקן היה כבר ילד אחד לפחות תלוי על הזרוע. בכל נקודת זמן אחרת, הייתי מתבוננת על הבטן הגדולה ועל העוללים הצווחים ונושמת לרווחה שלא אלו הם חיי. אבל אז, מתוך הידיעה ששנייה וחצי קודם לכן אני עצמי הייתי בהיריון, הרגשתי הכי חריגה בעולם.
 
 
הנה אני, בתוך חדר מלא נשים שהיריון מבחינתן הוא מאורע משמח, ממש סיבה לחגיגה, ורק אצלי מדובר בטעות אנוש חמורה שהוצאה להורג בהקדם האפשרי ובלי אפשרות חנינה. ככה זה, כשאת לכודה באהבה גדולה אבל עם מינימום הבטחות לעתיד, שמובילה מקסימום לסמטה החשוכה הקרובה לביתך, ולא חלילה לאיזה חדר ילדים בגוון פיסטוק וגבר חסון שסוחב בשבילך חבילות של טיטולים מהסופר פארם בשישי בצהריים.

כשיצאתי משם, התחלתי לראות נשים בהיריון או עגלות עמוסות בתינוקות בכל מקום אפשרי. חשבתי שתל אביב הפכה פתאום לפעוטון האורבאני הראשון בתבל. זה היה רק טבעי, כמובן. כשאת מתגייסת לצבא, נדמה לך ששאר העולם מריץ שורות באזרחות, כשאת מבטלת בלית ברירה את הטיול שלך לדרום אמריקה, את בטוחה שכל עם ישראל חורש את היערות בפרו באותו רגע ממש וכשאת מפספסת את הטוניקה שכל כך רצית לקנות בזארה כי בדיוק אזל המלאי, את מגלה שכל בחורה שעוברת מולך ברחוב לובשת דווקא אותה. עכשיו מתברר לי שגם כשאת נפרדת מהחבר שלך, העולם מולך מתחלק לזוגות, ולא בהכרח לכאלה שכבר לא מסוגלים לסבול האחד את הפרצוף של השנייה ונשארים יחד רק בגלל דירת השלושה וחצי חדרים ב-4,000 שקל שחבל להם להפסיד, כפי שהורגלתי לאבחן אותם בימי הרווקות המאושרים שלי. לא. מדובר בחבורות של לאבי-דאבי מתקתקות שהולכות מחובקות ברחוב ומקנחות כל מטר שחולף בנשיקה על השפתיים.
 
 
 בשורה לפניי בקולנוע, על השדרה ליד הבית, בתור לסופר השכונתי ואפילו בפייסבוק, כולם 'איז נאו אין אה ריליישנשיפ' 
בימים האחרונים אני רואה אותם בכל מקום: מנקרים זה את זו על חוף הים, משוטטים אחוזי ידיים ברחוב שלי בשתיים בלילה, דווקא כשאני מטיילת עם ההולך על ארבע (שכמובן, מתעקש לעצור להטיל אוצר מהמעיים דווקא כשהזוג הארור משרבב לשונות מולנו בלהט), בשורה לפניי בקולנוע, על השדרה ליד הבית, בתור לסופר השכונתי ואפילו בפייסבוק, כולם איז נאו אין אה ריליישנשיפ. המראות האנתרופולוגיים האלה כמובן לא תורמים בשיט למצבי הרעוע במילא. רק המחשבה על לצאת לדייטים שוב, וכברת הדרך הארוכה שאצטרך לעבור כדי לחזור למצב הזה, שבו פוסע לצדי גברבר כלשהו ומניח לי זרוע מנחמת על המותן, מעייפת אותי. מגעילה אותי אפילו המחשבה שהפכתי לחומדת הזוגיות הנפוצה, שכל הזמן שואלת את עצמה מתי ישוב אליה הגבר שלה והמנוגדת לחלוטין לכל מה שהייתי פעם.
 
וכך קורה שכמעט מדי לילה אני מוצאת את עצמי חוזרת הביתה ומתמלאת געגועים להולך על שתיים. מיד אני פוצחת בטקס שיפור מצב הרוח הטכנולוגי שפיתחתי לי בשבועיים האחרונים: בודקת אם הוא מחובר למסנג'ר, פותחת וסוגרת את הפלאפון 13 פעמים בדיוק, בתקווה שאולי נס משמיים יגרום לו לשלוח לי איזה סמס "ערה?" שכל כך אופייני לזוגות פרודים (חוץ מאיתנו, כמובן), מתחילה לכתוב לו מייל "חזור אליי" מתחנן ומתעשתת בשנייה האחרונה, נכנסת לכרטיס שלי בג'יי דייט ומנסה לשכנע את עצמי שהגיע הזמן להמשיך הלא ולבסוף מתקשרת להתבכיין לאחת החברות שלי, שמזכירה לי מיד למה החזיר-מניאק-שמוק-אגוצנטרי-אינפאנטילי-בן זונה הזה לא ראוי לי בכלל. בסופו של דבר אני פונה לטלוויזיה. חמש דקות עתירות קיטש של "הרווק 12" מאוחר יותר, אני מכבה אותה ומחליטה ללכת לישון, לא לפני שאני עוצרת ליד השקית שבה אכסנתי את הבגדים שההולך על שתיים שכח אצלי, שולפת מתוכה חולצה אחת, מסניפה אותה עמוק והולכת לעשות כפיות עם שלולית הרחמים העצמיים שלי - כן, אותה אחת מלמעלה – ועם ההולך על ארבע.
 
הנה עבר עוד לילה
 הנה עבר עוד לילה 
 צילום: asapImages 
 
בבוקר יש תמיד איזו הקלה. אני מקשרת אותה לכדורי האנטי דיכאון שאני נוטלת כבר שנה, שמספקים אפקט של ריסטרט למוח. אני מנחמת את עצמי במחשבה שהנה עבר עוד לילה שבו לא נכנעתי לעצמי והתקשרתי אליו ושבקרוב זה בטח יהיה קל יותר. מתכננת את המהלכים הבאים שלי - כיצד אתייצב סוף סוף בחדר הכושר אליו עשיתי מנוי לפני חצי שנה וטרם טרחתי לבקר בו, איך אפסיק לעשן ואקפיד לעשות פדיקור פעם בחודש. לא שאלה יהפכו אותי לאדם טוב או שלם יותר, אבל אולי דברים שאעשה למען עצמי יצמקו מעט את הפחד הגדול הזה מהלבד שלי, שחזר אליי ללא הזמנה. כי הרי הדחיפות הזו, למצוא מחדש זוגיות או להתפלל במרץ שההולך על שתיים יחזור אליי, לא מגיעה בהכרח מאהבה עצומה, כמו מהחושך הזה, שיש בדירה ריקה ומיטה מיותמת.
 
"זה בסדר", אני אומרת לעצמי. "את בחורה חזקה. היית לבד כל חייך, תסתדרי עם הלבד הזה גם אחריו. הרי אלוהים יודע שגם כשהיית איתו, לא היית מאושרת". ופתאום עוברת שנייה קסומה כזו, שבה לא חשבתי עליו והמועקה על החזה התפוגגה מעט. נדמה לי לרגע שאולי באמת הצלחתי להמשיך הלאה. אני אפילו מעזה לחייך אל הבחור שבוחן את המחשוף שלי באוטובוס ומעמיד פנים שהוא מתעניין בדגם האיי פוד שלי, בדרך לעבודה. ובתחנה הבאה עולים זוג סטודנטים מאוהבים להחריד. הוא מחזיק לה את היד והיא מלטפת לו את השיער. הם מתנשקים. הם מצחקקים. הם מביטים זה על זו בעיניי מצועפות. לפחות אני כבר לא לבד: שלולית הרחמים העצמיים שלי יושבת ממש לידי.


עוד ב - "מייללת אל הירח"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by