בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אם אין גן עדן 
בן בלי בית 
 
 חייל משוחרר מאלוהים    צילום: SXC    
אם אין גן עדן |
 

סיימתי את השירות הצבאי והנה אני חייל משוחרר. משוחרר מאלוהים, משוחרר מההורים, משוחרר מהבית. איסי ברגר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 למה הם זרקו אותי מהבית? חלילה שהכבשה השחורה של המשפחה תדרדר גם את שאר האחים, לא? 
אחרי שתשנו שלושה חודשים ברכב, סביר להניח שיכאב לכם הגב. אני אומר את זה מניסיון. כשהשתחררתי מצה"ל לא היה לי כסף לשכירת דירה ועדיין לא הבנתי מי נגד מי באזרחות ולכן הדבר הראשון שעשיתי אחרי שההורים שלי זרקו אותי מהבית היה למצוא עבודה עם רכב.

למה הם זרקו אותי מהבית? שאלה טובה. אולי כי הם הפנימו שאני כבר לא מניח תפילין, לא קם בבוקר לשחרית, לא שומר שבת ובעיקר לא. חלילה שהכבשה השחורה של המשפחה תדרדר גם את שאר האחים, לא? אז מצאתי את עצמי בחוץ.
 
בית. שני חדרים. ארבעה כיווני אויר
 בית. שני חדרים. ארבעה כיווני אויר 
 צילום: SXC 
 
התחלתי לקנות עיתונים בימי שלישי, אז מתפרסמים מדורי הדרושים, והלכתי לכל ראיון עבודה שהבטיח רכב. בימים הראשונים ישנתי אצל חבר מהצבא, אחר כך שיקרתי לו שמצאתי מקום לגור והתחלתי להמר על ספסלים פנויים. היו ימים שנאלצתי להחליף ספסל, כי הוא כבר נתפס על ידי הומלס אחר. אף פעם לא הגדרתי את עצמי בתור הומלס, כי "אני?! הומלס?!". עד היום כשאני הולך דרך כיכר מסריק בתל אביב, אני מעיף מבט לעבר ההומלסים שישנים בבית שהיה שלי. כן, בית, הבית הראשון שלי. אומנם הסלון היה גם המטבח וגם המרפסת, אבל על הספסלים שם הרגשתי בבית. רק שמיכה, דיסקמן של אחותי שהסוללה שלו מתה הרבה יותר מאשר חיה, בקבוק מים, אבל בית.
 
 
 
נדמה לי שהשיא ששברתי בתוכנית הריאליטי "כמה זמן אתה יכול לשרוד בלי מקלחת עד שההומלסים האחרים יתחילו לזרוק לך הערות?" הגיע לשבועיים בלי להיות תחת מים זורמים. אולי אפילו יותר. אולי אפילו הפסדתי כמה מקומות עבודה שמבטיחים רכב בגלל הצחנה שאחזה בי. פה ושם ניסיתי להתקלח בצרפתית – בית שחי ימין, בית שחי שמאל, מפשעה – אבל הג'יפה הביאה אותי לחדרי זבל. הייתי מחכה לשלוש לפנות בוקר - שעה שמבטיחה שאף בחור צעיר ייצא לרוקן את שקיות הזבל אחרי הפיצות שהוא הזמין למשחק של ליגת האלופות ומנגד עדיין מוקדם להופעתם של עובדי התברואה – ודופק מקלחת של הלייף. אני ועוד רבים וטובים מחבריי העכברושים.
 
בית. נוף מהחלון הימני
 בית. נוף מהחלון הימני 
 צילום: SXC 
 
אחרי כמה ימים כבר היה לי אוטו, כלומר בית חדש. עד היום אין לי מושג איזו תנוחה הכי נוחה – על כיסא הנהג, במושב האחורי, על הבטן או על הגב – אבל אני יכול לצטט שיחות שלמות מתוכניות של יוסי סיאס, גדעון רייכר ושאר ינשופי רדיו.

מה לא פגשתי בחניונים הנטושים שעצרתי בהם? שוטרים שהעירו אותי עם פנסים, שיכורים ומסוממים שניסו לפתוח את הדלת, צעירים חרמנים שחיפשו מקום להתבודד. הייתי צב. סוחב את הבית שלי ממקום למקום, אבל גם עטוף בשריון חזק שלא נשבר בקלות.
 
 הבנתי שככל שיענו אותי, כן ארבה וכן אפרוץ. לא רוצים אותי בבית? זה לא יהפוך אותי לדתי בכפייה 
ההורים, האלוהים, החיים, כולם יכולים עכשיו לרדת על ארבע, לקוד קידה, לתת כבוד. באותם ימים, בגיל 21, הבנתי שככל שיענו אותי, כן ארבה וכן אפרוץ. לא רוצים אותי בבית? זה לא יהפוך אותי לדתי בכפייה. אני לא אתרפס, לא אתחנן, ולא אתהדר בנוצות לא לי בשביל מקום להניח בו את הראש. אולי אפשר להוציא אותי מהבית, אבל – בין אם זה ספסל במסריק או פיאט פונטו בחניון ריק בדרום תל אביב - אי אפשר להוציא את הבית ממני.


כל השמות בדויים, אבל הדמויות והסיפורים אמיתיים. באלוהים.


עוד ב - "אם אין גן עדן"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by