בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אם אין גן עדן 
סוף הכיפור 
 
 להדליק?    צילום: SXC    
אם אין גן עדן |
 

24 שנה איסי ברגר צם ביום כיפור - בהתחלה מתוך אמונה ואחר כך מתוך הרגל. היום הוא מספר על הפעם הראשונה ששבר את הצום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 מזג האוויר, הערב שמגיע מוקדם ומהות היום הנורא, נותנים ליום כיפור אופי אפוקליפטי 
בכל פעם שמתקרב יום כיפור, אני מתחיל להרגיש את אלוהים נושף בעורפי כמו רוח קרירה של אמצע אוקטובר, בעקצוצים קטנים ובלתי מזיקים. מזג האוויר, הערב שמגיע מוקדם ומהות היום הנורא, נותנים ליום כיפור אופי אפוקליפטי, שלא לומר ריח של גפילטע פיש שישב יותר מדי זמן במקרר לקראת הסעודה המפסקת. ואז, במעטה הציניות שלי נבקע סדק ואני שוקל כמו בכל שנה אם לצום השנה.
 
 
הרבה זמן עבר מאז שהתחריתי עם חברים – הרבה לפני הבר מצווה – עד איזו שעה אצליח לשרוד את הצום ועד הרגע שבו החלטתי באמצע הצום האחרון שלי, לפני חמש שנים, לשבור אותו. יום כיפור תמיד היה הדבר האחרון שהפריד בין ישראל הדתי לאיסי החילוני. לא החמץ הראשון שאכלתי בפסח, לא הפעם הראשונה שטחנתי לאפה מחוץ לסוכה, לא הפעם הראשונה שהבנתי שיום שלם עבר בלי להניח תפילין. חומתו הבצורה של המעוז הדתי האחרון שנותר בליבי נפלה באותו יום כיפור. להתראות אלוהים, שלום ארוחה.
 
 
 רציתי לשבור את הצום, אבל הרגשתי קיפאון באזור הלסת. רציתי לחלל את היום הקדוש, אבל התאבנתי 
באמת שתכננתי לצום. הפחד שאולי יש אלוהים שיתק אותי וגם הסקרים הקבועים שבעיתוני ערב החג לפיהם בערך "78.3 אחוז מהישראלים יצומו ביום כיפור" הצליחו לגרום לי לחשוב שגם אם אני לא מאמין, יש ביום כיפור משהו נורא מגבש. בכלל, זה גם בריא לצום ולהתנקות פעם בכמה זמן, כמו שטוענים אותם אנשים שמבינים בבריאות. ורק בגלל תחושת הגיבוש והמחויבות בכל פעם שחשבתי על כוס מים, דמיינתי את עצמי טובע בפעם הבאה שיהיה דגל שחור בחוף הצוק. ובכל פעם שחשבתי להדליק סיגריה, חזיתי את מותי בשריפה. וכשחשבתי אנטריקוט – היה לי ברור שאמות עד סוף השנה מהרעלת יתר. כך התנהלתי במשך כמה שנים. רציתי לשבור את הצום, אבל הרגשתי קיפאון באזור הלסת. רציתי לחלל את היום הקדוש, אבל התאבנתי.
 
באותו יום כיפור אחרון, הצטיידתי מבעוד מועד באוכל שיספיק לסעודה המפסקת אבל ישמש אותי אם וכאשר ברגע השבירה ובמקביל הודעתי לחברי הטוב אור שאני לא מתכוון לצום השנה. בעיקר לגיבוי או לעדות בבית המשפט, אם אלוהים יתנקש בחיי עוד לפני הביס הראשון. הלכתי לבית הכנסת בפעם האחרונה בחיים. "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". הרגשתי עבריין, עבריין דת, כופר נחות, אפס באלוהות. נשטפתי בדמעות ככל שהגרון שלי יבש. נחלשתי ככל שהמילים במחזור התעצמו. רציתי לחיות, רציתי למות. רציתי לאכול, רציתי למות מאנורקסיה. רציתי שאלוהים ייגע בי, רציתי לתבוע אותו על הטרדה מינית. בסוף התפילה לא הצלחתי להבין אם אני מרגיש יותר נקי או מטונף. ברחתי משם בשנייה שהרגשתי שאני לא מסוגל יותר.

הגעתי לדירה השכורה שלי והתיישבתי על הפוף השחור. מישהו נעץ בי מבטים, אבל לא ידעתי אם זה אלוהים, השניצלים או חפיסת הסיגריות. תחושת הגועל שהציפה אותי בגלל חוסר היכולת שלי פשוט להמשיך במנהגי הקבוע התגמדה לעומת תחושת הגועל בשל העובדה שאני דוחה סיפוקים לטובת אמונה ומסורת שבכלל לא קיימים בי. האמת? לא הייתי רעב, גם לא צמא ואפילו על הסיגריה יכולתי לוותר, אבל חמש דקות אחרי שחזרתי מבית הכנסת כבר עמדתי במטבח עם כוס ויסקי ביד, סיגריה בפה ודפקתי שניצלים.


כל השמות בדויים, אבל הדמויות והסיפורים אמיתיים. באלוהים.


עוד ב - "אם אין גן עדן"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by