בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אם אין גן עדן 
התקף לב 
 
 מציל חיים והולך    צילום: gettyimages    
אם אין גן עדן |
 
איסי ברגר

שניות יקרות נוקפות בזמן שאיסי ברגר מתלבט האם להציל את אביו בשיחת טלפון קריטית, או להשאיר את אימו ואחיו המבולבלים וללכת משם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 לפעמים הייתי נכנס לחדר ורואה את המזוודה שלי כבר ארוזה ואת ההורים שלי יושבים על המיטה שלי בלי לומר מילה 
המזוודה הקטנה שלי היתה מתמלאת ומתרוקנת בקצב מסחרר. בכל פעם שמצב הרוח הנוח בדרך כלל של אבא ואמא שלי היה משתנה, הייתי צריך לזרוק חולצות, גרביים, תחתונים וגם כמה מזכרות – מכתבים ואלבומי תמונות. אחת לכמה שבועות היה פיצוץ שבעקבותיו הם דרשו ממני לפנות את החדר ולחפש לעצמי מקום שבו אוכל לעשות את "השטויות שלי" – דברים כמו חילול שבת, ביקור בפאבים ומועדונים, עישון ג'וינטים ואכילת בשר לא כשר. ולפעמים הייתי נכנס לחדר ורואה את המזוודה שלי כבר ארוזה ואת ההורים שלי יושבים על המיטה שלי בלי לומר מילה. והייתי קם ויוצא אל הרחוב, אל הלילה, אל החיים.
 
 
זה קרה באחד מאותם ימים שבו כבר התחלתי לארוז. אמא שלי התחילה לצרוח, האחים שלי רצו כמו עכברים בכל הבית עם כוסות מים, מגבות ותיק עזרה ראשונה ישן, אני גררתי מזוודה עמוסה, כבדה ובעלת שלושה גלגלים במקום ארבעה, ואילו אבא שלי שכב עם לב פגום על המיטה.

כשעברתי עם המזוודה ליד חדר השינה שלהם העיניים שלו היו עצומות. המלתעות של אמא שלי נפערו ונטרקו מולי: "ת-ת-ק-ש-ר ל-א-מ-ב-ו-ל-נ-ס". הכל נמשך כמה שניות, אבל אני זוכר את כל פתיתי המחשבה שלי מאותו רגע, למרות שעבר כבר עשור מאז אותו יום שהיה יכול לשנות הכל.
 
 
צלצול גורלי
 צלצול גורלי 
 צילום: SXC 
 
לא היה אכפת לי שהוא ימות מאותו התקף לב. חשבתי שאם הוא ימות יהיה לי הרבה יותר קל לחיות את החיים כמו שרציתי כבר כמה שנים. חשבתי שאמא שלי תתאבל כל החיים על הגבר שלה ותפסיק לחפש אותי בפינות. חשבתי שהאחים שלי יהיו חופשיים להתנהג כמו שהם רצו; אחותי תוכל סופסוף למרוח על עצמה איפור כבד ואחי יוכל ללכת ללמוד בפנימייה רחוק מהבית. ידעתי שאם אני יוצא מהבית עם המזוודה, אני לא חוזר לבקר אותו בבית החולים אלא אומר קדיש מעל הקבר שלו בהלוויה, כי אף אחד – לא אמא ולא האחים שלי - היה מאופס והדקות היקרות שיעברו עד שהם יחליטו אם להתקשר למגן דוד אדום או למזוג לו עוד כוס מים, יגמרו אותו סופית.
 
"שלום, מישהו פה חטף התקף לב, בבקשה תבואו מהר", אמרתי למרכזנית של מגן דוד אדום ומסרתי לה את הכתובת. הצלתי את אבא שלי, אותו אחד שאף פעם לא היה שם בשבילי, שדפק לי מכות רצח ובעיטות לצלעות בכל פעם שהעזתי לענות לו, שהתעניין במכונית המרוסקת יותר מאשר בי בתאונה הקשה שעברתי. הצלתי אותו, וידאתי שהוא מועמס לאמבולנס ויצאתי עם המזוודה לרחוב.
 
למחרת התקשרתי לדוד שלי כדי לבדוק שאבא לא מת. הצנתור שלו עבר בהצלחה, אבל הלב נפגע קשה. אורח החיים של ההורים שלי עמד להשתנות מאותו יום והלאה. אבא שלי יאכל יותר חסה, יתחיל ללכת בערבים ויעשה מנוי בשח"ל. אמא שלי תתחיל לסחוב את השקיות בדרך מהמכולת, תרחיק אותו מאוכל מטוגן ותבכה פעם בכמה חודשים כשתיזכר שהוא ברמת סיכון גבוהה מאוד. אבל היום הזה שינה גם בי משהו. יומיים אחרי הניתוח הגעתי לבקר אותו בבית החולים לבוש בציצית. לא נשארתי שם יותר מחמש דקות. הוא לא אמר מילה, אבל העין שלו דמעה עד הלחי. החזקתי את היד שלו בספק לחיצה - ספק אחיזה רפה והלכתי משם כשאני גורר במסדרון הלבן מזוודה קטנה עם שלושה גלגלים בלבד.


כל השמות בדויים, אבל הדמויות והסיפורים אמיתיים. באלוהים.


עוד ב - "אם אין גן עדן"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by