בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
תמונות מחיי גירושין 
בעיר יפה ומלאת געגועים - 19  
 
תמונות מחיי גירושין |
 

המחשבות הרומנטיות של נונה מתנדפות עם הנחיתה באמסטרדם, מזל שיש מסך עשן איכותי מאחוריו ניתן לטשטש את דמותו של השיך האקזוטי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 יומיים של פגישה בינונית - נחמדה פחות או יותר, פחות מיותר. אני משוטטת לבד באמסטרדם היפיפייה ועוברת מעין חוויית וויפאסנה עירונית 
הפגישה העיוורת מהאינטרנט נסע בחזרה לארצו - אחת מתוך רשימת מקומות אקזוטיים שסביר להניח שלעולם לא אבקר משום דרכוני הישראלי. יומיים של פגישה בינונית - נחמדה פחות או יותר, פחות מיותר. אני משוטטת לבד באמסטרדם היפיפייה ועוברת מעין חוויית וויפאסנה עירונית. משוטטת, שותקת, מעשנת, שותקת, מזמינה שתייה, יושבת בדממה וכותבת, קונה מצית וחוזרת לשתיקתי.
 
 פרץ של געגועים לאיש שאיני חלק מחייו כבר שנתיים וחצי מעלה לי גוש דמעות הרובצות בגרון ומאיימות לפרוץ 
העיר הזאת ראתה אותי כעשרים פעמים, תמיד עם אבי ילדיי. כל פינה בעיר המוכרת לי היטב מזכירה לי ימים יפים מאבי ילדיי. פרץ של געגועים לאיש שאיני חלק מחייו כבר שנתיים וחצי מעלה לי גוש דמעות הרובצות בגרון ומאיימות לפרוץ. הגעגועים מלווים אותי לכל מקום, אם רק מישהו היה שואל אותי לשלומי במקום הזר היפיפה הזה שנראה כמו תמונה מסיפור אגדה אורבני, בוודאי שעיניי היו נשטפות מיד בדמעות לא נשלטות ובאותה נשימה הייתי בטח מתעשתת במבוכה, מתנצלת ומנסה להסביר שהכל בסדר איתי. אבל אמסטרדם רגילה לזרים, אף אחד לא שואל שאלות ואני לא עושה בושות - תודה לאל.
 
 
 
המחמאה שחלק לי מוססה סופית את התנגדותי לפגישה הזאת. כן, כזאת אני – מתרוממת ונוסקת לשמיים ממחמאה אחת בלבד. המחמאה המנחמת ביותר והכי בונת ביטחון שיכולתי לקבל במצבי. כשקנטרתי אותו ושאלתי למה דחוף לו כל כך להכיר אישה ששוקלת יותר ממאה קילוגרם אמר נחרצות: "מאה קילו זה לא הרבה לאישה, יא באטה".

עוד לפני שעליתי לחדר עצרתי בקופי-שופ והצטיידתי במיטב התוצרת המקומית. הגעתי כמה שעות לפניו למלון שלושת הכוכבים שהזמין, החדר חיכה לי מוכן עם סלסילת פירות ושוקולדים שהדייט שלי ביקש כשירות מיוחד מהנהלת המלון, הכנתי ג'וינט ובהיתי בסלסילה שנראתה כנטע זר בהדרה לעומת החדר העלוב בו שתי מיטות יחיד שהוצמדו וחלון שלא נפתח מפאת סדרי בטיחות של המלון, אולי מפני שבית המלון ידע באופן אישי כמה מקרי התאבדות.
 
סקרתי סביבי את החדר המגעיל והתחלתי מתכוננת לבואו של השיך הסעודי הצעיר. התרחצתי, יותר נכון יהיה לומר - התקרצפתי היטב, כולל מרפקים, צוואר ומבושים. גילחתי כל שערה מיותרת מגופי, הזלפתי שמן מושק והחלטתי לעטות על עצמי איפור עיניים כבד עם הרבה קוחול אפור-כחלחל מטאלי שנטחן מאבן ושפתיים בלוק חיוור. לבשתי שמלת גופיה הודית לבנה באורך מקסי ומתחתיה מכנסי חיתול לבנים שרכשתי לפני הנסיעה. רב המלתחה שלי מורכבת מבגדים שחורים ומכוערים שנתרמו על ידי חברות שמנות ונדיבות של אמא שלי.בסוף כל הטרחה הזאת הגיע הבחור, סרק את מראי ואמר :"What is this ya bata? The falaha chic?" (שזה בתרגום חופשי: מה זה יא ברווזה? אופנת האיכרה?)
 
 תאורה גרועה לרומנטיקה, אבל לבחור שלי זה לא אכפת, הוא מלא בטחון במה שיש לו. ומה שיש לו זה הרבה בשר ובטחון עצמי 
חדר במלון זול חסר אופי, כתמי אקונומיקה בלתי הפיכים על שטיח מטונף שהיה במקורו תכלת כנראה. שמיכת צמר בגוון בז' שכילתה את עצמה באין ספור כביסות שהותירו אותה מלאת גלגולי בד קטנים ולא נעימים למגע, שוליה הקרועים מוצנעים בקפידה ובדיוק של יד חדרנית מיומנת אל מתחת למזרון הקפיצי, הקשה לעיכול למישהו שבא לנוח. תאורה גרועה לרומנטיקה, אבל לבחור שלי זה לא אכפת, הוא מלא בטחון במה שיש לו. ומה שיש לו זה הרבה בשר ובטחון עצמי. הוא מתפשט לגמרי, אני צריכה רגע להתרגל למראה הגוף שופע הקילוגרמים המתפרשים על פני גבו הארוך ורגליו הקצרצרות. לא בא לי עליו, אני פוסקת ביני לביני, אבל נותנת למהלך העניינים להתרחש באופן הטבעי שלהם, עייפה מלעשות מהומות ולמרות שהבטחתי לעצמי שבגילי הבוגר והמתקדם לא אפתח את רגליי בעבור מאתיים וחמישים יורו- מחיר החדר, הנה אני, שוכבת בתנוחת הפוסטמה, מחשבת איך בערך תוך עשר דקות נהיה אחרי הכל.
 
תמצצי לי, מגרגר אלי בערבית השיך' הסעודי הצעיר. אני מצייתת. יותר נקי, עוברת מחשבה בראשי, אחר כך נצא לכמה שעות ולי תינתן השהות להחליט מה הלאה. בינתיים אני מוצצת ומשתדלת אבל לשוביניסט הצעיר, שעוד יפקוד עליי כמה פעמים בערבית מגרגרת למצוץ לו, יש דרך משלו לגמור. הוא הופך אותי על צדי ומצמיד את רגלי התחתונה לאורך המזרון, מרים את השנייה, וכך, מהצד, מבלי שהכרס שלי ושלו תפרענה ועם מינימום מגע הוא מסיים את התהליך שהתחיל לפני כשש דקות ואץ רץ להתרחץ.
 
אחר כך עוד אלמד: השוביניסט מלקק שדיים בלבד, הכי טוב לו לגמור על הצד והמקלחת היא תחנתו האחרונה וההכרחית משהגיע אל קו הסיום. כמובן שקו הסיום שלי לא נלקח בחשבון. הפר הקטן המרוצה כל כך מעצמו הרגיש שכל כישרונותיו וכליו עמו. כלומר, אותו כלי בודד התלוי בין משמניו, עליו תהילתו.



עוד ב- "תמונות מחיי גירושין"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by