בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
תמונות מחיי גירושין 
והעיקר לא לפחד כלל- 20 
 
  צילום: gettyimages    
תמונות מחיי גירושין |
 
נונה ד.

הסטיקר "מחשבה בוראת מציאות" שתראו על כל פגוש חולף מתייחס למחשבות חיוביות שיבראו מציאות נפלאה. אבל הסטיקר עובד גם הפוך, נראה שמחשבות רעות יוצרות מציאות רעה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 בכל פעם שסיפוק או אושר מחלחלים לחיי אני מתחלחלת מפחד שמא מפלצת האופל/הרוע/הדיכאון והטרגדיות מתגרה בי לפני שתכרות ממני את האושר 
בגלל הנטייה שלי לשקוע לתוך אופוריה בסגנון שיגעון הגדלות בו לוקים המכורים לקוקאין – בכל פעם שסיפוק או אושר מחלחלים לחיי אני מתחלחלת מפחד שמא מפלצת האופל/הרוע/הדיכאון/והטרגדיות מתגרה בי ומניחה על לשוני צמר גפן טבול ביין כדי לטשטש אותי לפני שתכרות ממני את האושר.
חרדות ופחדים הפכו למנת חלקי היומית, ומלווים אותי נאמנה לכל מקום כחיילים על המשמר. הפחד לשוטט בחוץ משתק אותי - כשאני מוכרחה לצאת לרחוב אני אמנם זוקפת את גבי וצווארי המקוצרים בגאון, אבל את אוזניי עוטף רחש מזמזם כשל אלפי מקדחות. תחושת בחילה מלווה את הזמזום, ובאופן דואלי ומוזר - הרחש גם שומר עליי וגם גורם לי לפרנויות – בגלל התחושה שהוא מסווה רעשים אחרים שאני אולי אמורה להיות דרוכה מולם. וכמובן, קיים גם הפחד הנובע מבושה ממפגשים מקריים ברחוב עם אנשים מוכרים שמחייכים אליי בשיניים חשופות ובעיניים מצומצמות ושואלים אותי לשלומי, כשבעצם בתוך תוכם הם תוהים בזעזוע: "מה קרה לה שהיא כל כך השמינה, הרי זו הזנחה פושעת".
 
 
ילדיי מטיילים בארצות הברית עם אביהם ואני שחררתי כל רסן: ערה בלילות וישנה בימים. היום טלפנה חברה ושאלה על עניין געגועיי לילדיי השוהים בחו"ל וממש התביישתי להודות שכמעט ואיני חושבת עליהם. ושוב עולה בי החשד שאין לי הדבר הזה שנקרא החוש האימהי. החוט האימהי. חוט החיים הזה שקושר אם לילדיה וגורם לה להרגיש אותם בכל רגע, במיוחד כשהם רחוקים.
 
 
 האם עלה בדעתך שבזמן שאת נופשת וחושייך קהים כל כך, עובר משהו נורא על אחד מהם? או אולי על שניהם? 
החרדות ישר מדשדשות ומנסות להשתלט עליי, שואלות אותי שאלות אכזריות כמו: האם עלה בדעתך שבזמן שאת נופשת וחושייך קהים כל כך, עובר משהו נורא על אחד מהם? או אולי על שניהם? ואם תתרחש טרגדיה וכשיודיעו לך עליה ויפרטו את שעת התרחשותה – האם תזדעזעי שבדיוק באותם רגעים היית נינוחה ולא חשת מאומה בחושייך האימהיים המנומנמים? ולמה להיות כל כך אפלים – הרי גם בשמחתם אינך מרגישה. הם שם, את פה, וגם אם מלאים הם באושר צרוף מסיבה אחת מיוחדת או מהרבה סיבות קטנות – חושייך האימהיים אינם קולטים אף את זה. ואולי לא ניחנתי בזה – באינסטינקט האימהי הבסיסי? והאם המילה 'ניחנתי' נגזרת מהמילה 'חן' או 'חנינה'?
 
מאז שחזרתי מן המתים אני חרדתית-יתר ביחס לילדיי. מקננת בי הרגשה איומה כאילו הבריאה עוד תתחשבן איתי על התקופה הארוכה שלא שמרתי עליהם כי הייתי עסוקה בתחת של עצמי. תמונות חיות כל כך ומחרידות בטראגיותן מטלטלות אותי ואני מוצאת את עצמי שוקלת אילו עסקאות לעשות עם היקום בתמורה לשלום ילדיי. אולי אסון קטן לי – משהו כמו סרטן או כריתת יד, או אם לא אסון - אולי אני נדרשת לעשות מעשה אצילי במיוחד. אולי אתנדב לכל מיני גופים שעוזרים לבני אדם, או אולי אאמץ תינוק עם מחלה קשה או צרכים מיוחדים. ואולי שום דבר שאעשה לא יספיק לי כדי להציל את ילדיי והעונש שלי כבר נקבע? ומה כל החרדות הללו? ולמה אני מרשה להן למלא חללים כל כך גדולים בתוכי? האם אני שואבת תענוג סמוי כלשהו מלייסר ולחבל בעצמי?
 
 וכשהפחדים שלך הופכים למציאות - האם אתה ניבאת את האמור להתרחש ממילא, או זימנת אותם במחשבותיך וגרמת להם להיות ממשיים? 
חבלה עצמית. האם לחבל בעצמי זה רק להרוס אותי, או שגם לתת לי חבל הצלה? או אולי החבל הוא בכלל חבל תלייה המתהדק סביב צווארי בכל פעם שאני מחבלת בעצמי? וכשאני מחבלת בעצמי – האם אני נזהרת על סביבתי ושומרת עליהם? האם הדבר אפשרי בכלל לחבל רק בעצמך מבלי לפגוע בכל מה שקרוב אלייך? וכשהפחדים שלך הופכים למציאות - האם אתה ניבאת את האמור להתרחש ממילא, או זימנת אותם במחשבותיך וגרמת להם להיות ממשיים? או שאולי זה היינו הך?
 

ועוד מחשבה שלילית לסיום

בגלל המחויבות לכתוב שש מאות עד שמונה מאות מילים בכל שבוע – אני מוצאת את עצמי מצטערת על משפטים שנמחקים, גם אם ברור שהם גרועים או משעממים. כל מילה נמדדת בעין של קבצן מילים הזקוק למכסה מסוימת כדי לקנות לעצמו שקט לשבוע, עד שיצטרך לצאת ולקבץ שוב. אם יגמרו לי המילים אולי פשוט אכתוב ש"אין לי מה לכתוב..." ואפשר גם "יומני היקר, רציתי לכתוב אבל אין לי מה..." או אולי "הלכתי-אכלתי-הפלצתי וכדומה...". בטח אם אמשיך כך, עוד כמה שורות או אולי כמה פרקים, תעזבו אותי – כל קוראיי – תדירו את אצבעכם הלוחצת קליק על הפרק השבועי שלי, ותנודו בראשכם ש"היא איבדה את המגע", ש"נמאס" וש"היא מיצתה את עצמה". ואפילו לא תיחשדו בבוגדנות או בכפיות טובה, כי המשימה לעניין אתכם פשוט נכשלה, ובצדק תפנו לי עורף לטובת סיפורים אחרים המושכים את עיניכם.
 
ואני שואלת את עצמי: האם זה בכלל אפשרי להישאר כל הזמן ערני ולא לאבד את הקסם? ואם אירדם על זרי הדפנה, האם תבוא הרוח של היצירה ותפיח חיים חדשים בכישרוני? או שאולי אנום לנצח באמתלת המתנה לאותה מוזה?



לכל הפרקים של "תמונות מחיי גירושין"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by