בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
הורים וילדים  
יאללה מכות  
 
 מוציאים אגרסיות     צילום: אילוסטרציה: אימג`בנק/gettyimages    
הורים וילדים  |
 
לימור גריף

ילדים נושכים, מרביצים ומכים. כיצד נתפסת אלימות בעיני ילד קטן? איך תתמודד הגננת איתה, ומה עלינו, ההורים, לעשות כשזו קופצת לביקור?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הוריה של טליה בת השנתיים וחצי מתלבטים: טליה ילדה מאוד נבונה, מדברת יפה, כשהיא רוצה, ויודעת להסביר את עצמה טוב מאוד. נעים מאוד להיות איתה, וגם בגן הגננת אומרת, שהיא בין הבולטות והמוכשרות. מה שמטריד אותנו הוא התקפי הזעם של טליה. מידי פעם היא מתפרצת בכעס נוראי. היא אפילו מסוגלת לנשוך את מי שמרגיז אותה. למשל, אם היא רוצה שאתן לה משהו עכשיו, ואני לא מסכימה, אז היא משתוללת. מדהים אותנו כיצד היא כועסת, היא לא מסוגלת לדבר ברור, כל המילים נעלמות, ונשאר לה רק לנשוך. היינו רוצים לפתור מהר את הבעיה, שטליה תפסיק לכעוס כל כך, ובטח שלא תנשוך. מה אנחנו צריכים לעשות? מתוך ספרה של חלי ברק שטיין: "תקשיבו לי רגע" פסיכולוגית חינוכית, ומחברת הספרים: "בגובה העיניים", וכ"שהילדים יוצאים מהבית".

חלי מסבירה בספרה את האמת של טליה: "האמת היא, שרוב הילדים נושכים מתי שהוא, ולא רק אני. אני לא אומרת, שאני צריכה להמשיך ולנשוך לנצח. אבל לפני שנחשוב איך מפסיקים את הנשיכות שלי, יותר הגיוני שתבינו למה אני נושכת כשאני כועסת, לא? למזלכם, אני במצב רוח טוב, ומוכנה להסביר. סיבה ראשונה שאני נושכת כשאני כועסת היא, שהפה שלי הוא החלק הכי חשוב בגוף שלי, ואיתו אני עושה הכל. אני יודעת שאתם רוצים שאני אסביר בהגיון ובמילים מסודרות למה אני כועסת. כנראה, שהכעס יותר חזק מהמילים. אני רוצה שתבינו שכשאני כועסת ואין לי מילים, אני חוזרת להשתמש בשיטות מוכרות וקלות יותר לבטא את רגשותיי.."
 

אלימות קשה

איפה חוצה הגבול?
 איפה חוצה הגבול? 
 צילום: אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages 
 
בואו נתחיל לפרט את האלימות הקלה של הפעוטות, שבינם לבין עצמם, היא לא קלה כלל, ונתחיל באלימות הכי שופעת – נשיכות. לדבריה של חלי, פעוטות מרביצים ונושכים מגיל מאוד צעיר. אם נחשוב על תינוק, היא אומרת, נבין שמראשית ימיו הוא מוצץ ונושך את פיטמת אימו, ואחר כך גם חפצים שונים סביבו. "גם משום שהפה הוא איזור דרכו משיגים הנאה, וגם כי הפה הוא איזור שדרכו מבטאים כעס. נשיכות ומכות מופיעות מגיל צעיר של מספר חודשים, לפעמים כלפי ההורים והאחים ובהמשך כלפי ילדים אחרים. תלוי בנגישות שלהם סביב הילד. כמובן שלא כל הילדים הם אותו דבר. יש ילדים שרמת הכעס והתוקפנות שלהם גבוהה יותר, ויש כאלו שפחות. יש ילדים שמבטאים את הכעס שלהם בצורה מוחצנת יותר, נושכים וכועסים, ויש שמפנימים את התחושות שלהם, ולא מוציאים כלפי חוץ. יש ילדים שמווסתים טוב יותר את הכעס והתסכול שלהם, ולא צריכים להגיע למצב של תקיפת אחרים, ויש שפחות".

עוד היא מוסיפה, כי השפה והיכולת לדבר, היא מרכיב מאוד חשוב מבחינה התפתחותית. ילדים ממש קטנים לא יכולים לבטא עצמם במלים, ולכן הם יותר נושכים ומכים. "ככל שמתבגרים וככל שהיכולת המילולית טובה יותר, הם אמורים לעבור מביטוי פיזי של הכעס (מכות ונשיכות) למילים שהן דרך בוגרת ומפותחת יותר".
 

מה תפקידה של הגננת מול הילד שמרביץ?

 
תפקיד הגננת, לדבריה של חלי, הוא לדעת את המידע ההתפתחותי על כל ילד וילד. כך היא תוכל להרגיע את ההורים החרדים והכועסים, שידעו שזו תופעה נורמלית לגיל, ולא פתולוגית. מתוך גישה מקצועית כזו אפשר לעבוד נכון עם הילדים. ילד שנושך או מרביץ, היא מחדדת, צריך לקבל מסר חד משמעי של משמעת, שאסור לעשות את זה. בו בזמן אסור לכעוס או להעליב אותו, כי הוא לא עושה את זה בכוונה, או מבחירה, בדרך כלל הוא מאבד שליטה וצריך לעזור לו. "עלינו להבין שהוא כועס, ולעזור לו למצוא פתרון אחר לבעיה מלבד נשיכות ומכות. לדוגמא, אם מישהו לקח לו צעצוע, לעזור לו להגיד במילים: אני רוצה את הצעצוע, או אני כועס, ולא להרביץ או לנשוך". נראה כי תפקיד הגננת מאוד קריטי, היא נמצאת שם 'בזמן אמת', והיא אמורה להיות המתווכת בין הילדים, זו שמרגיעה ומלמדת אותם איך להתנהג אחד עם השני.
 
 

אם כן, מה תפקידם של ההורים? האם יש שיטת חינוך מומלצת?

זעם מצטבר
 זעם מצטבר  
 צילום: אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages 
 
"לדעתי, תפקיד ההורים דומה מאוד לתפקיד הגננת. הייתי מנסחת זאת באופן דומה - שילוב של גבולות ברורים (מה מותר ומה אסור) בלי כעס ואכזבה על עצם התופעה, ועזרה לילד למצוא דרכים להתמודד עם הכעס והתסכול שלו, שלא דרך נשיכות ומכות. זה תהליך חינוכי. צריך סבלנות. לעבוד עם כל ילד במקום שלו. יש ילדים כועסים ומתוסכלים יותר, יש ילדים שהתקשורת קשה להם, צריך לחזק אותם. לעיתים צריך להיעזר באיש מקצוע, להדרכת ההורים או לטיפול ישיר בילד. בכל אופן, חשוב לא לוותר ולא להישאב לפאניקה או הכחשה של הבעיה".

מה חושבים הילדים על הילד שמרביץ?

"ילדים יודעים לפעמים יותר ממבוגרים 'שזה חלק מהמשחק', והם מנסים להסתדר. כמובן שהילד המרביץ והנושך מאיים עליהם, והם צריכים לדעת שהמבוגרים מגנים אליהם, אך לא תמיד הם מפתחים אנטי כלפי הילד. לפעמים הם חברים איתו כי הוא נחמד חלק מהזמן".
 

האלימות היא חלק מחיינו

מה לגבי האימהות? הן תוספות מרחק? "זכותה של אמא לא לרצות להתקרב לילד אחר שמכה, אך מצד שני מומלץ לא לעשות חרם על ילד כזה. אפשר להשגיח יותר טוב על הילדים כשהם משחקים, למנוע את המכות והנשיכות, להתערב בפועל כשזה קורה. למצוא את שביל האמצע - לא להתרחק לגמרי וגם לא להתעלם. לדעת שזו תופעה טבעית, ולא מחלה מדבקת. הילד שלך ילמד הרבה כשיראה שמטפלים נכון בחבר שלו שמכה, זה יכול לחזק אותו ולא רק להחליש. תוקפנות היא חלק מהחיים וצריך ללמוד להתמודד איתה, ולא להדחיק אותה מתחת לשטיח".

מתי צריכה להידלק נורה אדומה?

לדבריה של חלי, רצוי לפנות לייעוץ/טיפול כשהמכות הופכות להיות הדפוס הקבוע של הילד. כשאין לו שום דרך אחרת להתמודד עם כעסים ותסכולים. כשהדרכים החינוכיות שמנינו עד כה, לא הצליחו להשיג תוצאות. כלומר, כשכבר שמנו גבולות, חיזקנו, דיברנו, עודדנו, ובכל זאת אין שיפור. מה יכול לזהות איש מקצוע? " הוא יכול לאבחן משהו שמפריע לילד. אולי תפקיד שהוא לוקח על עצמו בגן או במשפחה דרך המכות, אולי משהו שמציק לו ומתבטא דרך המכות (סוג של לקות למידה, רגישות חושית למשל). לפי האבחנה אפשר לחשוב על עוד דרכי התמודדות".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by