בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אם אין גן עדן 
קרבי זה אחי 
 
  צילום: GettyImages    
אם אין גן עדן |
 

רגע של חרדה לאחיו הצעיר הופך לממשי בדמיונו של איסי ברגר. הוא מרגיש את החור השחור של השכול כאילו כבר קרה במציאות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחים ותותחים, הוא בלונדיני ואני שטני
 אחים ותותחים, הוא בלונדיני ואני שטני 
 צילום: GettyImages 
 
תמיד חשבתי שאני אדם כזה שדברים עוברים לידו, לא חודרים. פלדה. קקטוס. הייתי בדרך לעבודה כשהטלפון צלצל. "אחיך נכנס לעזה". בום. שנייה, תנו לי למצוא משהו ציני לומר. 'נתראה בהלוויה, אולי?', חשבתי. שתיקה. "הלו?". כן, אני עדיין על הקו. לא מסוגל לומר מילה. בקושי יכול לנשום. אם יש מישהו במשפחה שלי שאני אוהב ללא תנאי זה אחי הקטן. כבר בגיל שש הייתי צריך לחפות עליו כדי שיוכל לברוח מהגן. אפילו צילמתי אותו. התמונה הזו נחה במשך שנים על המקרר עד שתמונה משפחתית עם העמדה סינטטית החליפה אותה. באותו רגע הבנתי שאנחנו שונים. הוא תזזיתי, בעל מעוף, אימפולסיבי. אני רגוע, שקול, יציב. אחים, אבל לא אותה קומה; כי הוא גבוה ממני בראש וחצי. וגם לא אותה בלורית שיער; הוא בלונדיני ואני שטני.
 
 
"הוא לא עונה בינתיים, הם אמורים להיכנס ביום רביעי". אני עדיין שותק. יהיה בסדר, אני חושב לעצמי. יקרה לו משהו, רודפת אותי המחשבה הזו אחרי שנייה. אם יקרה לו משהו, אני מת. רק לפני כמה חודשים הוא הקדיש לי תודה מיוחדת בסרט שכתב וביים. אפילו לא עזרתי לו. אולי כמה טיפים מטופשים שעדיף היה אם לא היה מתייחס אליהם. סרט שמצולם בבית קברות. מצמרר. אם הייתי עושה סרט גם הוא היה מתנהל בבית קברות. מצמרר. מצמרר כמה אנחנו דומים.
 
 
ביום אני מקבל עדכונים שוטפים לטלפון הנייד. "הותר לפרסום: רס"ן רועי רוזנר, בן 27 מחולון, נהרג הבוקר בעזה". בכל לילה, לפני שאני הולך לישון, אני שולח סמס לביטול העדכונים. אני פוחד מהרגע שבו יקרה משהו. ואז ינסו לתפוס אותי לשווא כדי לעדכן. ומשום מה יתפלק לצנזורה הצבאית. ואני אקבל את ההודעה דרך העדכונים הארורים האלה. אחי לא עונה לי. אין לו איפה להטעין את הסלולרי, אז הוא כבוי. אחי הקטן לא צריך לקבל עדכונים לנייד. הוא מעודכן יותר מכולנו.
 
אתמול דמיינתי שזה קורה. דמעה ארוכה זלגה על לחי ימין שלי כשהלכתי ברגל מעזריאלי עד הסנטר. המועקה היתה בלתי אפשרית, כזו שבגללה יש רצון לא להתעורר חודשיים. מועקה של אנשים אבלים, שכולים, מאבדים, כאלה שנשארו בעולם ריק יותר. הפחד שלי מוחשי. הנבואה האיומה לא מתדפקת על דלתי, אלא חיה בתוכי כאילו זה כבר קרה. אני אח שכול, למרות שנכון לכתיבת שורות אלה הוא בריא, גבוה וחזק, בדיוק כמו שראיתי אותו בפעם האחרונה שנפגשנו.

אלוהים – והנה, שוב דמעותיו הנבואיות של השכול חונקות אותי. מה נסגר איתי, קיבינימט? פלדה, קקטוס. קקטוס, פלדה – אלוהים, אם אתה קיים, תעשה ג'סטה קטנה. אף פעם לא באמת ביקשתי ממך משהו, רק שמור לי עליו.


כל השמות בדויים, אבל הדמויות והסיפורים אמיתיים. באלוהים.


"אם אין גן עדן" - לכל הטורים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by