בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
מלחמה בעזה  
איפה החמלה לילדי עזה? 
 
 ילד עזתי פצוע לאחר תקיפה אווירית של צה``ל     צילום: אימג`בנק/gettyiamges    
מלחמה בעזה  |
 
חגית מוסקוביץ ישעיהו

העם היהודי מתפאר בתכונותיו ההומניות, אך ככל שזה נוגע לילד עזתי, אנחנו דואגים להגיף את התריסים. לאן נעלמה האמפתיה? דעה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בעיתות מלחמה, משברים בינלאומיים או אסונות טבע, אנחנו ממהרים לגייס את מירב כוחותינו, לשלוח צוותים רפואיים למקום האסון, לאסוף אריזות שי או מזון, לתרום כסף ממיטב כספינו ולהכביר במילים עד כמה אנחנו מזדהים עם האנשים שחוו על בשרם את הקטסטרופה הנוראית הזו.
 
 
מלחמת עזה, מלחמת שלום הדרום או כל טייטל אחר שנרצה לכנות את המלחמה הנוראית הזו, מדגישה יותר מכל עד כמה האמפתיה שלנו מצומצמת לאנשים שאין אנו מכירים כלל, והאם בכלל קורצנו מהחומר הזה שאנחנו כל כך אוהבים לדבר עליו, אותו אנחנו מכנים - עם הומניטרי. סגולות הנפש הללו לא מביאות אותנו לגייס חמלה לילדי עזה שנהרגים כל יום מאש כוחותינו, לאב שאיבד שבע מילדיו היקרים או לאם שצופה בביתה ההרוס יחד עם ילדיה שנותרו ללא מחסה.
 

לאן הולכים?

לפני כמה ימים פיזר צה"ל כרוזים מהאוויר בהם הוא מבקש מתושבי רפיח והסביבה לפנות את ביתם עד השעה 8:00 בבוקר, אז תחל תקיפה אווירית ויבשתית של כוחותינו. האם מישהו העלה על דעתו לאן בדיוק אמורים הורים וילדיהם עזתיים להתפנות? האם הכוונה הייתה לים?

משחקים בבלשים

נדמה כי רבים מאיתנו נהפכו לעורכי וידאו מנוסים, ובהגיע תמונות מעזה אנחנו ממהרים לשחק את המשחק: מצא את ההבדלים או מה לא בסדר בתמונה. 'איך זה יכול להיות שהילד מונשם באופן בו הוא מונשם', 'כיצד היו כל כך הרבה פגיעות של ילדים כאשר אף חמסניק לא נפגע?' והנה, תראו, בטוח התמונה הזו עברה עריכה והילד בכלל חי'. למי שלא התגלה כעורך וידאו מנוסה יש קרוב משפחה, בכיר בצה"ל, שיודע בדיוק את האמת. מעניין אם היינו עושים את אותן הספקולציות אם היה מדובר בילדים שלנו?
 
 

חשבון נפש

בבית החולים "אל שיפה" בעזה
 בבית החולים "אל שיפה" בעזה  
 צילום: אימג'בנק/gettyimages 
 
כהורים לילדים, כאנשים בעלי מודעות חברתית, כאנשים שמכנים עצמם הומניים ועומדים איתן מאחורי אמירה זו, אל לנו לעבור על סדר היום, בהישמע דיווחים מן הסוג הזה. חייהם של ילדים עזתיים אינם פחותי ערך מחייהם של ילדים אחרים, גם לא הילדים שלנו, והגיע העת לשים בצד את כל האמירות מהסוג: "הם הפגיזו אותנו 8 שנים", "אם לאמהות שלהם לא איכפת, גם לנו לא איכפת" או "מאמנים אותם מגיל צעיר לשנוא אותנו". ילדים, הם ילדים, ולא משנה היכן הם גרים, מי הם הוריהם או לאיזו מציאות הם נולדו. אם יצר הנקמה שלנו מתעלה על יצר החמלה שלנו, עלינו להתחיל לשאול את עצמנו שאלות כבדות משקל: האם באמת אחרי כל מה שעם ישראל עבר, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות אטומים לסבלו של אחר? והאם המשפט 'הקם להורגך השכם להורגו', רלוונטי גם למלחמה נגד ילדים?

עוד כתבות במדור - מלחמה בעזה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by