בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אם אין גן עדן 
בחירות אישיות 
 
  צילום: אימג`בנק/GettyImages    
אם אין גן עדן |
 

רגע לפני הבחירות, איסי ברגר נזכר בקשר עם חברו הטוב אחמד. מה שהתחיל בשיחות עומק על בייגלה וזיונים, נגמר בסכין בגב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 בימים שהרבנים בישיבת ההסדר ניסו לפנצ'ר את צמיגיה של ממשלת השמאל ולהעלות את נתניהו בכל מחיר לשלטון. לשבור ימינה, חזק ימינה 
ספטמבר 2001. התותחים הכבדים של עולם הפוליטיקה החליפו את התותחים הכבדים שהחרישו את אוזני עזה ואני נזכר בימים שהרבנים בישיבת ההסדר ניסו לפנצ'ר את צמיגיה של ממשלת השמאל ולהעלות את נתניהו בכל מחיר לשלטון. הסטיקרים, השלטים, החומה האנושית שעמדה בצמתים כדי להזיז את שריר אוטם הלב של הנהגים, הדעה האחת שהיתה לגיטימית – לשבור ימינה, ימינה חזק.
 
 
נוער הגבעות – בחורים צעירים שידעו לנגן, ללמוד תורה, לנהל שיחות נפש אל תוך הלילה וגם לשחק כדורסל לא רע בכלל – הציתו את האזור בכל פעם מחדש והמהומות בין המתנחלים לערבים היו לפידים בוערים על אדמת השומרון. בכל פעם שהיינו עולים ליישוב, כמה מהם היו שולפים אקדח ויורים באוויר, בלי קשר להתראות, סכנות, מלכודות. סתם כדי לירות, סתם כדי להשתעשע, סתם כדי להפחיד נערים ערביים שעברו בצד הדרך על אופניים. לפעמים הייתי מעיר להם שזה לא בסדר, אבל נתקלתי באדישות כלפיי ובשנאה כלפי ילדי האופניים.
 
 
למרות שהיה זה מנהג חריג בקרב יהודי האזור, ניסיתי לנהל מדי פעם שיחות עם המוכרים במרכז המסחרי של הכפר הערבי ששכן במרחק של כמה מאות מטרים מאיתנו. בחורי הישיבה לא היו קונים שם, כדי "לא לממן את הערבים המסריחים האלה", אבל אני קניתי שם סיגריות, שתייה קלה, בייגלה חם, בעיקר כשהלכתי לשם לבד. נתקלתי באדישות כלפיי ובשנאה כלפי בחורי האקדחים.
 
חוכמת הבייגלה ודו קיום
 חוכמת הבייגלה ודו קיום 
 צילום: אימג'בנק/GettyImages 
 
אחמד, מוכר בייגלה בן גילי מהכפר הסמוך, היה אדם אחר. הקשר בינינו התחיל ב"אהלן", שלום", "תודה" ו"שוקרן" והפך מהר מאוד להיות ידידות אמיצה. היינו מדברים עלינו ועליהם, על פוליטיקה ובייגלה, על זיונים, אהבות ומה שביניהם. אחמד לא היה אדיש לכלום, הוא לא שנא כדי לשנוא, הוא היה אחר.
 
בספטמבר 2001, כמה שנים אחרי שעזבתי את הישיבה, בער בי הרצון להגיע לשם לתפילת ראש השנה, למרות שהקשר ביני לבין אלוהים נפרם כמעט לחלוטין. נסעתי לשם לבוש במדים, נשק במושב שלידי ומוזיקה בפול ווליום ברקע. עצרתי בתחנת הדלק בכפר הסמוך ויצאתי מהרכב בלי הנשק רק כדי למתוח איברים. תוך כדי שחייכתי למוכרים החשדנים, זיהיתי את הבחור הצעיר שמכר בייגלה בצד הכביש. "אחמד!", נופפתי לו בשמחה, אבל הוא לא הגיב. "זה אני, איסי!". הוא עדיין לו הגיב.
 
לא עברו אלא כמה שניות ופתאום שמתי לב לכך שטבעת האנשים סביבי מתהדקת. עשרות אנשים הקיפו אותי והתקרבו אליי. בידי כמה מהם היו אלות. זיהיתי מבטים שלא הייתי רגיל אליהם עד אותו יום. אף פעם לא חשבתי שמישהו מהם יכול לפגוע בי, אבל עכשיו הייתי חייל והמתיחות בשומרון הגיעה לשיאים חדשים. "אחמד!", נופפתי לו שוב, אבל הוא לא זז. הוא היה אחר. דרך החלון לקחתי את הנשק מהמושב הקדמי ויריתי שני כדורים באוויר. טבעת האנשים הלכה והתרחקה ממני. את אחמד כבר לא ראיתי. נכנסתי למכונית, עשיתי פרסה וחזרתי הביתה. למקום המדמם, אכול השנאה והאדישות, שממנו נשקפים הנופים המדהימים של השומרון, כבר לא הרגשתי שייך.


כל השמות בדויים, אבל הדמויות והסיפורים אמיתיים. באלוהים.


"אם אין גן עדן" - לכל הטורים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by