בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
תמונות מחיי גירושין 
לתת? 
 
  צילום: אימג`בנק/GettyImages    
תמונות מחיי גירושין |
 

תכולת המצפון משתנה מפעם לפעם אבל הוא גמיש דיו כדי להכיל את כל פיסות האשמה שנונה ד. סוחבת איתה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשרק עולה הרעיון לבלוע סם כלשהו, מתחילות בגופי תופעות פיזיולוגיות קשות – הבטן מתהפכת, בחילה משתלטת עליי, גלי חום וזרמי זיעה מציפים אותי – וכל זה עוד טרם מעשה. למרות זאת, באופן קבוע מנצלת חזירותי את אופיי החלש וגוררת אותי לעוד לילה כבד של סמים. כך יצא שהשבוע לקחתי פטריית הזיה. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? אני הרי שונאת סוטולים של הזיות טריפיות.
 
החבר שנתן לי לא הצליח להסביר לי מה זה עושה, רק חזר והבטיח שזה אחד הדברים הכי נעימים שיש. היה מזעזע, ממש לא נעים, עוד בשנות השמונים כשכולם בלעו אורנג' ופירמיד ושאר סמי אסיד ששלטו באופנת הסאטלות, שנאתי את הסם הזה שגורם לתפאורה ולתאורה מסביבך לקבל חיים ולבטן שלך לחומציות מטורפת והכי גרוע – לצחוק מטורף ובלתי רצוני שמתיש את הלסתות. ברור ש"אל-סם" והסביבה הקרובה אליי לא יאמינו למה שאומר עכשיו, אבל – נמאס, נמאס, נמאס לי מסמים.
 
 
מאז ומתמיד שימש ביתי כמעון לחתולים וכלבים עזובים ועלובים, חלקם היו פיסחים או עיוורים בעין אחת. בקיצור, אסופת מוכי גורל שאף אחד לא רוצה לאמץ. 'חמש' היה שונה בנוף החתולים ההומלסים שלי, הוא היה ענק ויפיוף, ולמרות שעם השנים הוא התחתל מעט, בתחילה לא היה לו מושג שהוא חתול.
 
כשהגיע לבית לפני שבע שנים הוא היה מתעקש ללוות את אחי לעבודה דרך רחובות סואנים כמו אלנבי וקינג ג'ורג'. יותר מכל אהב חמש את הרעיון שאולי מישהו ייקח אותו לנסיעה ברכב, בשנייה שאחי היה פותח את דלת מכוניתו היה חמש מזנק למושב שליד הנהג ולא מוכן לצאת. בימיו הראשונים כאן הוא היה מתבונן בדריכות ובקנאה ב'פטל', החתול של אחי, וכיצד הוא מזנק משולחן הכתיבה אל הגלריה (שלימים התמוטטה כשבני ישן בה), בפעם הראשונה שאזר אומץ והחליט לחקות את מעשיו של פטל הוא זינק מהשולחן אל הגלריה (גובה מטר בערך), טלפיו חסרי המיומנות החתולית לא עמדו בקפיצה ונחת היישר אל פח האשפה שניצב שם.
 
התנוחה המועדפת עליו לסיאסטה הייתה השתרעות על העורף וכתפיו של אחי כצעיף צ'ינצ'ילה יוקרתי. חמש המתוק והטיפש היה גם מפקיר בחוסר חתוליות מוחלטת את גופו, הוא היה משתרע על גבו הארוך ומרשה לבני לפלות מבטנו פרעושים עם פינצטה, כשעל הדרך נתלשות לו שיערות.
 
חוויתי כבר לא מעט פעמים את רגע הפטירה של אחת מחיות הבית שאימצו אותי, תמיד זה קורע את לבי. חמש אפילו לא היה החתול המועדף עליי, (אני מודה, יש אפליות בבית), אבל האשמה לא מרפה ממני, משום שהמוות שלו קשור לגמרי בהזנחה של דלקת ריאות שהסתבכה. כך שמצבי הכלכלי, שלא כולל תקציב ווטרינרים, וסדר העדיפויות המחורבן שלי הכריעו אותו.
 
אחד הדברים שגורמים לי לחררה זה כשאני שומעת מישהו מעיד על עצמו כמה הוא נדיב וטוב לב, אבל אם להודות על האמת, אני איני שונה מהם ולא פחות גרועה, באיזה שהיא מן התחסדות פנימית אני מחשיבה עצמי לטיפוס התורם לעולם מטוב ליבו, אבל אם אני עוצרת רגע לחשוב מה עשיתי בארבעים השנים האחרונות למען האנושות, התשובה היא: שום דבר.
 
עגלת תרומתי לאנושות
 עגלת תרומתי לאנושות 
 צילום: אימג'בנק/GettyImages 
 
השבוע חל "יום מעשים טובים", מה שמזכיר לי שבערך מגיל עשר אני מתכוונת להתנדב למשהו. בכל פעם שיש כתבת תחקיר על קבוצה אומללה כלשהי, כמו התנאים המחפירים בהם חיים העובדים הזרים וילדיהם, או קשישים עזובים ועניים. אפילו כשאני עוברת במדרחוב נחלת בנימין המאכלס עשרות הומלסים עולות בי מחשבות המלוות ברגשות אשם על חוסר המעורבות החברתית שלי. ברור שמהר מאוד אני חוזרת לטמון את ראשי בחול ולא עושה מאום בעניין, וכך אני מצליחה להעביר חיים שלמים בשינה טובה יחסית למצפון מלוכלך.



"תמונות מחיי גירושין" - לכל הפרקים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by