בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
תמונות מחיי גירושין 
בא מתוך געגוע - חלק א' 
 
  צילום: אימג`בנק/GettyImages    
תמונות מחיי גירושין |
 

היחסים במשפחה תמיד היו מורכבים, נונה חוזרת אל העבר ואל הימים בהם סבתא שלה בישלה דייסה, מסוג אחר לגמרי. חלק א'

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בילדותי אהבתי כל כך את הסבתא שעל שמה נקראתי. אבל האהבה אליה הייתה כרוכה בהרבה רגשות אמביוולנטיים. כפעוטה חשתי לעתים קרובות שהבעת האהבה הפומבית כלפיה היא בגדר טעות מסוכנת, משום שהתחושה מסביב הייתה שאף אחד לא מעריך את סבתא נונה. בעלה לא סבל אותה, וגם אמי ושלושת אחיה היו מבקרים אותה השכם והערב על כל מה שעשתה, או יותר נכון – לא עשתה.

לשאלותיה שנשאלו בטון חלש ומלא ביטול עצמי נוכח סביבתה הרודנית, הם נהגו להשיב בדרך כלל בטון נבחני וחסר סבלנות. במצבים בהם הייתי מוציאה את אבי מדעתו משום סירובי לנקות את חדרי או בהתנהגות עצלה כלשהי - היה אבא מביט בי בייאוש מהול בסיאוב, יורק את שמי לחלל האוויר ומוסיף: "...בדיוק כמו הסבתא הפדלאה שלך!"
 
 כפעוטה חשתי לעתים קרובות שהבעת האהבה הפומבית כלפיה היא בגדר טעות מסוכנת, משום שהתחושה מסביב הייתה שאף אחד לא מעריך את סבתא נונה 
אולי כדאי שאתחיל מהסוף: מהלוויה המצחיקה שלה שנערכה תחת גשם זלעפות מלווה ברוח סערה. אחי, בת זוגו דאז ואני, גילחנו יום קודם את פדחתנו לקרחת מבהיקה ואילו אחי המלאכי התהדר במחלפות ארוכות העשויות בקבוקי שיער מושלמים. מסיבה לא נראית לעין ולא סבירה בעליל פרצנו בהתקפת צחוק לכל אורך הטקס, שלוש קרחות ושיער ארוך אחד מתפקעים מצחוק בתוך קהל אבלים המגדף בליבו את אלוהים על מזג האוויר הסוער שבחר להעניק לנונה בקבורתה, ואמא אחת שרוצה לחנוק את ארבעתנו על הבושות שאנחנו עושים לה.
 
 
אני זוכרת איך בלוויה שלה הזדעזעתי ממראה הגופה הצנומה עטופה בתכריכים. לא הזדעזעתי מהרעיון שתחת הבד מוטלת גופתה חסרת החיים של סבתי האהובה, אלא כרגיל – מחשבותיי נחרדו ממשהו שנובע מההתרכזות בעצמי בלבד – נונה שלי, שהייתה שמנה מאוד כל ימי חייה ומתה בגוף אנורקטי העלתה בי את החרדה שייתכן המצב ואעביר את כל חיי במראה פרה דשנה, ורק דקה לפני שאמות ארזה באופן דרסטי ולא אספיק ליהנות מהרגע.
 
בשנתיים האחרונות לחייה לא ראיתי אותה כלל, ואילמלא ביקור אקראי בבית החולים בו שהתה גם היא מזה כמה חודשים, סביר להניח שלא הייתי מתעמתת עם הנושא ומופיעה רק לאחר מותה, בטקס ההלוויה.

אבל ראיתי אותה, ולא זיהיתי אותה. השם שלה היה כתוב על נייר שהוצמד ללוח מתכת שהיה תלוי על מיטת בית החולים, אימא שלי ישבה לצידה כשנכנסתי וצירפה הבעת זעם להבעה המיוסרת שעטתה. על פי הסימנים הללו זיהיתי כי מדובר באישה שהייתה פעם היצור האהוב עליי בעולם (אחרי אבא שלי, כמובן – כיאות לסימפטום הנפוץ בקרב בנות בכורות).
 
האישה שמשמניה וחוסר התזוזה הקשו על הליכתה, וכדי ללכת מספר צעדים הייתה נאחזת ברהיטים ובכתלים, ולבסוף צונחת בכבדות על הכסא שנבלע תחת אחוריה העצומים. עכשיו מאכלסת את מיטת בית החולים זקנה זעירה בתת משקל המחוברת לכל מיני זונדות וצינורות, עם עור מיובש ומתוח כשל מומיה.
 
 הפעם האחרונה שביקרתי אותה הייתה כשנתיים לפני שמתה. כבר אז הייתי מנותקת רגשית מכל מה שהיה קשור בילדותי ובמסגרת הפניית הגב הכללית לעברי 
אפילו לא טיפה אחת של רגש אהבה או חמלה חלחלו מבעד למעטה הניתוק והניכור שסיגלתי לעצמי באותן שנים, אפילו לא קישרתי בין המוזל-מן המוטלת על המיטה לאישה הכי טובה בעולם, שאהבה אותי כל כך והצחיקה אותי עד דמעות, ובעיקר – סיפקה לי בילדותי החשוכה אי של בטחון.
 
ברשעות האופיינית שסיגלתי בצעירותי פניתי לאימי ושאלתי ביובש מעושה למה היא לא מוותרת ומתה כבר, תוך כדי שהנדתי את ראשי אל המומיה הלא מוכרת בזלזול השייך לאלו הנאחזים בחיים בלי שום סיבה, רק עם תירוץ מחורבן ועלוב השייך למפסידנים - הפחד למות.
 
הפעם האחרונה שביקרתי אותה הייתה כשנתיים לפני שמתה. כבר אז הייתי מנותקת רגשית מכל מה שהיה קשור בילדותי ובמסגרת הפניית הגב הכללית לעברי, פקדתי את ביתה פעמים ספורות בלבד מאז שעזבתי את בית הורי. עד שפתחה, יכולתי לחוש בכבדות תנועותיה ואת הבהלה שאפפה אותה משום הביקור הלא צפוי כשהתנשמה והזיזה רהיטים בדרכה אל הדלת הנעולה כשהיא חוזרת ושואלת מי שם.
 
מפליצה ומצחיקה
 מפליצה ומצחיקה 
 צילום: אימג'בנק/GettyImages 
 
גם לאחר שפתחה וראתה אותי מולה הייתי חייבת לחזור על שמי כמה פעמים, משום שסבתא החלה לאבד הקשרים במוחה וקראה לי בשמות כל הנשים במשפחה, כולל גיסות שכנות וכלות. ורק השם הפשוט הזה, המשותף לה ולי, לא עלה במבוכי זיכרונה שהחל בוגד בה. כשעברנו את משוכת הזיהוי כבר הייתי בסטרס קל שתובל ברגשות אשמה על הידיעה שבזמן שלא ביקרתי התדרדרה חדות מחשבתה.
 
אחר כך ישבנו ביחד, סבתא שלפה שטר של עשרה שקלים חדשים ושאלה: "כמה זה עשר שקל?", לא תיארתי לעצמי את גודל האסון והזעזוע ששיחה קטנה על שטר ביני לבין סבתי תגרום לי לכיבוי שארית הרגש שלי כלפיה, ולא אשוב לבקרה עד ליום מותה.
 
בגישתי ההגיונית תרגמתי לסבתי את שווי השטר ללירות ישראליות, אבל סבתא התעקשה: "כמה זה עשר שקל?" ניסיתי לתרגם לה את השטר לפרנקים צרפתיים, כי סבתי המצרייה הייתה פרנקופילית אדוקה. אבל היא חזרה שוב על השאלה הסתומה. ניסיתי כל מיני תשובות והסברים, כמו למנות את המצרכים שניתן לרכוש בסכום הזה. אבל נונה חזרה בחוסר אונים שוב ושוב על השאלה, עד שבמוחי פשט בליל רעשים מהזעזוע שפשה בי. כשיצאתי משם ידעתי שלא אראה אותה עוד.


חלק ב' בשבוע הבא


"תמונות מחיי גירושין" - לכל הפרקים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by