בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אם אין גן עדן 
החיים בסבל 
 
  צילום: אימג`בנק/gettyImages    
אם אין גן עדן |
 

טוב לו כשרע לו ורע לו כשטוב לו. איסי ברגר עם הגרסה המתחכמת לאמרת הדייגים "אם הדמעות לא היו מלוחות איך הצחוק יהיה מתוק?"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
השבוע ניסיתי לדמיין מה הצליל שעושים החיים כשהם מתנפצים ביום בהיר אחד מול העיניים. מזמן לא חוויתי רגע כזה. כלומר, היו רגעים קשים פה ושם, אבל בסך הכל אחרי החרא שאכלתי בעשור הקודם, הגיעו כמה שנים של השתעבדות לעבודה, זוגיות יציבה, אותם אנשים שעוטפים אותי ביומיום, עוד כמה שמצטרפים למעגל הקיים ועושים אותם מהנים יותר, וזהו. ועכשיו אני מחכה לצליל ההתנפצות, לא בטוח אם הוא נשמע כמו שאהיד באוטובוס, כוס זכוכית שנשמטת מהיד במהלך השטיפה, סטירת לחי מצלצלת, בעיטה בסרט פעולה קוריאני, או סתם צליל עמום שחולף כלעומת שבא מבלי שצריך לייחס לו משמעות.
 
יכול להיות שאני מכור לסבל. בעצם, למה 'יכול להיות', בטוח. אני תמיד מכניס את עצמי, במודע, למקומות רעים: מסתבך עם האנשים הכי לא נכונים, מעמיד את עצמי במבחנים חסרי סיכוי בכל יום מחדש, מעשן למוות את הבריאות שלי, משתדל לגמור את עצמי אחרי מלחמת התשה של עצמי נגד אני. כשסבלתי – הרגשתי. כשהרגשתי – בעיקר סבלתי. וזה היה תענוג. שנאתי להגיע לעבודה במשמרות של ארבע שעות רק כדי להפסיד מחצית מהכסף שהרווחתי על הנסיעות הלוך וחזור, אבל ידעתי שאלמלא העבודה אני עלול להתרסק. היה אסור לי להתבטל, היה אסור לי לאבד את עצמי בתוך הקונספט של החופש.
 
 
היו תקופות שבהן רציתי בסך הכל להניח את הראש על המיטה החורקת בדירת הסטודיו שלא יכולתי להרשות לעצמי. בכל פעם שדרכתי על רצפת הפרקט ידעתי שזו יכולה להיות הפעם האחרונה, אז התייחסתי לדירה הזו בהתאם. והמיטה חרקה לה בכל פעם שסימנתי בחורה חדשה, והפרקט זכה בכל ערב כזה בכתם אלכוהולי חדש, והקומקום המצ'וקמק הרתיח להן את הקפה הראשון של הבוקר, והמנעול החלוד התכרסם שוב ושוב אחרי שעוד דלת נטרקה מאחורי אותן בחורות חד-פעמיות. והכל היה מושלם. שנאתי להיות לבד, אבל זו היתה הדרך היחידה להתמודד עם עצמי. וכשרציתי קצת ביחד, אז לשעה, ללילה, לשבוע. היה אסור לי להיקשר, היה אסור לי לאבד את עצמי בתוך קונספט של זוגיות.
 
היום, כשאני רוצה לזכור את הצליל שעושים החיים כשהם מתנפצים, אני צריך להתאמץ. החיים כבר לא מרגשים אותי. אני כבר לא סובל. אני סובל מזה שאני לא סובל. אני סובל כי לכאורה, רק מבחינה קוסמטית, הכל נראה בסדר, בעיקר העתיד. וכשהמטרה הצנועה שלך היא בסך הכל להרגיש את מה שהרגשת כשאכלת את החרא של עצמך וזה היה לך טעים – הו, כמה שזה מעורר געגועים.


* כל השמות ב'אם אין גן עדן' בדויים, אבל כל הסיפורים והמחשבות אמיתיים. באלוהים.



עוד "אם אין גן עדן"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by