בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
הורים וילדים  
הדור הרביעי מדבר  
 
 מה הם יודעים?    צילום: fiuro_il/flickr.com    
הורים וילדים  |
 
רביד פלג

ילד בכיתה ג' מספר על סבו המפחד מכלבים בגלל כלבי האס.אס, ילד אחר מסביר כיצד נשלחו היהודים בקרונות הפחם למחנה ההשמדה. הילדים של היום יודעים מהי שואה וגם מדברים עליה. מאיזה גיל כדאי לחשוף אותם וכיצד?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אחד הימים הקשים בשנה הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מדינת ישראל, כמדינה יהודית, בוחרת בכל שנה לציין את היום, להזכיר את הפשעים, להנחיל את הזיכרון לבניה ואף לילדיה. מה יודעים הילדים של היום על שהתרחש בשואה? האם הם מחזיקים את ה'שואה' או את ה'גבורה'? עבור מי מהילדים הנושא נשאר טעון במיוחד גם בחלוף המועד? האם נכון לחשוף ילדים לזיכרונות ולמשמעות הקשה של היום? עדויות של ילדים בגילאי בית הספר היסודי וקריאה חשובה של פסיכולוגית לתשומת לב ההורים.
 

והגדת לבנך

כאן היו ילדים בדיוק כמוכם
 כאן היו ילדים בדיוק כמוכם 
 צילום: fiur_il/flickr.com 
 
הורים רבים בוחרים שלא להפגיש את ילדיהם עם תכנים קשים, שבאופן 'טבעי' אינם מתאימים לנפשם הרכה. כך נמנעת מהם חשיפה למהדורת החדשות ולצילומי הזוועה שמותירה פעילות חבלנית. כשההיסטוריה של אומה, מקפלת בתוכה אירועים קשים עד בלתי נסבלים, פעמים רבות מופקעת זכות ההורים לקבוע, ובשם הערכים החברתיים והנורמה, מפגישה המערכת החינוכית את הילדים עם התכנים והזיכרון. בתגובה, הילדים לומדים ואף זוכרים. "דיברו איתנו היום בבית הספר", מספר בן 8. "המחנכת הסבירה על הגטו. זה מבנה שבו היו היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, היו יהודים ילדים ששיחקו כדורגל בגטו. היהודים הסתתרו מהנאצים, כי הנאצים רצו להרוג אותם. הנאצים לא נתנו ליהודים להביא אוכל. היטלר הוא זה ששלח את הנאצים להרוג את היהודים, הם הרגו את היהודים במקלחות של גז. נהרגו שישה מיליון יהודים. אימא שלי גם סיפרה, שסבא שלי נולד בזמן השואה, הוא היה ניצול שואה. פירוש השם שואה זו עבודה קשה, אבל ואסון. זה היה לי בסדר שדיברו איתנו על השואה. המורה דיברה על כל מיני דברים ושאלה שאלות וגם הילדים סיפרו".

זיכרון קולקטיבי

מיני פרטים נמסרים לילדים, מעניקים ידע, מטביעים חותם. כשנשאל נ' בן 9 אודות השואה, הוא סיפר כי "היהודים התרבו והיטלר לא רצה שהם ישתלטו לו על הארץ, ולכן רצה להרוג אותם. היו שם מקלחות של גזים, שהיו כמו מקלחות רגילות עם דוש, אבל במקום מים, יצא הגז. בחדרי המקלחות לא היו חלונות והיהודים לא יכלו לישון ומכך מתו". בנוסף הזכיר כי "על כל חולצה של יהודי היה טלאי של מגן דוד בצבע צהוב שכתוב עליו 'יהודי'. הגטו היה מוקף בחומה של גדר חשמלית, הוא היה בגודל של שכונה והיהודים פחדו לצאת משם, כי הכול היה מוקף בנאצים, שרצו להרוג אותם. הייתה גם רכבת שהיו לוקחים בה את היהודים, אבל לא רכבת כמו היום, רכבת בלי כיסא או ספסל. זו רכבת שנועדה לקחת פחמים. המסע שהסיעו אותם ברכבת היה שלושה ימים ושלושה לילות, והנאצים זרקו להם, אפילו לא נתנו, שתי כיכרות לחם. כל משפחה יהודית הייתה יכולה להביא מזוודה אחת. היו גם יהודים שלקחו אותם למחנות עבודה ונראה לי שגם מזה אפשר למות. בשואה נהרגו 6 מיליון אנשים, גם גברים, נשים וילדים". בת 9, הלומדת בכיתה ג' הסבירה כי "מה שהיה בשואה בעצם התחיל במלחמה נגד הנאצים. הם ניצלו את היהודים ורצו לכבוש הרבה ארצות למשל צרפת, אנגליה והם אילצו את כולם לעשות עבודות ומי שלא עשה הם הרגו אותו. לכבוד יום השואה יש לנו טקס בבית הספר, יש צפירה ועומדים בצפירה לזכר כל היהודים שנרצחו בשואה".
 

סיפור מקרה

 
פעמים רבות מתובל המידע בסיפורים ועדויות, המקרבים את הילדים אל הנושא. בן ה-9 סיפר כי "הייתה ילדה בשואה, שקראו לה אנה פרנק, היא נולדה באמסטרדם והיא הייתה סגורה בתוך חדר והיא לא יכלה לצאת מתוכו, כי הכול היה מוקף בנאצים". בת 9 וחצי סיפרה אף היא: "הקריאו לנו בכיתה סיפור ושיר, 'צ'יקה הכלבה מהגטו' ו'מספר על היד'. ילד מהכיתה גם סיפר את הסיפור של סבא שלו שמפחד מכלבים, כי איימו על היהודים במחנה שמי שלא יעבוד כמו שצריך ישסו בו את הכלבים. וזה לא כלבים נחמדים וקטנים כמו היום, זה כלבים גדולים שיכולים להרוג בן אדם בנשיכה. חוץ מזה בשואה היה גטו ומחנות עבודה ומחנות הריגה, שקראו להם מחנות ריכוז. גטו זו שכונה שהיהודים גרו בה ולא הרשו להם לצאת ממנה ויש אנשים שחקקו להם על היד אותיות, אלו האנשים שהיו במחנה עבודה ויש אנשים שחקקו עליהם מספר, שזה אנשים מהמחנה ריכוז. המורה אמרה שהיא לא יכולה שלא להשוות את זה לרועה צאן שמסמן את העיזים במספרים, אבל הרועה עושה את זה כדי לדעת איזו עיזה ברחה לו, כדי לחפש אותה, והנאצים עשו את זה כדי לדעת את מי צריך להרוג, הם לא עשו את זה מלעשות טוב כמו רועה צאן, הם עשו את זה בשביל לעשות רע".
 
 

זיכרון קטן

יש ילדים רגישים יותר
 יש ילדים רגישים יותר 
 צילום: אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages 
 
גם הילדים הצעירים יודעים דבר מה או שניים על העולם. בת 8 הלומדת בכיתה ב' סיפרה כי "שואה זו מלחמה שמתו בה המון אנשים. אבל היו גם גרמנים טובים, הם לקחו ילדים, אמרו להם להיות בשקט, 'ניתן לכם אוכל במרתף ואל תשמיעו רעש'. היו גם יהודים שהיו חזקים ולקחו אותם לכל מיני עבודות". לעומתה, שלושה צעירים בני 6, 7 ו7 וחצי, הלומדים בכיתה א' ו-ב', לא ידעו לומר דבר אודות השואה.

סיפור קשה

האם נכון בכלל לחשוף את הילדים לתכני הזוועה של השואה? האם עדיף לגונן ולהרחיק מן הדור הצעיר את המידע המטלטל? "באופן כללי השואה היא נושא טעון רגשית וטעון ערכית. אנשים שונים מחזיקים ערכים שונים לגבי ילדים ולגבי נושאים הקשורים בזיכרון – האם נכון לחשוף ילדים לזיכרונות משפחתיים קשים, לסיפורי גבורה היסטוריים וכדומה" מסבירה אורית גודקאר, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומדריכה, מתמחה בפסיכולוגיה קלינית בת.ל.מ. תל אביב, המרכז לטיפול פסיכולוגי, יעוץ ואבחון. "סיפור מגילת אסתר וסיפורו של משה בתיבה, אף הם סיפורים טראומטיים, ובכל זאת מובן מאליו כי אנחנו מספרים אותם לילדים. בדיקה מדוקדקת של הסיפורים מעלה כי זהו לחלוטין חומר לא ידידותי לילדים, שכן הסיפורים קשים מאד. אף הם יכולים להיות קשים מדי עבור הילדים".
 

החלטה ערכית

בהתאם לערכים בהם מחזיקים ההורים ואף האומה, נקבעים התכנים המונחלים מדור דור. "ההחלטה האם לספר אודות השואה היא החלטה ערכית ולא פסיכולוגית. מדינת ישראל מקיימת נורמה ומציינת ימי זיכרון. חלק מהזהות שלנו כישראלים בנויה על זיכרון השואה. השאלה היא כיצד חושפים את הילדים בגילאים השונים לתכנים ולסיפורים ולא האם לחשוף אותם. ככל שהגיל צעיר יותר, לדוגמא גילאי 5 עד 7, נכון לציין כי יום השואה הוא יום עצוב, שבשואה קרה משהו קשה ועצוב וביום הזה אנחנו זוכרים ועצובים ביחד, כקבוצה גדולה. זה כל מה שנכון ורצוי לספר בגילאים הללו. ככל שהילדים גדולים יותר, לדוגמא בגילאי 8 עד 10, הם נכונים יותר להבין את הדברים ברמה עניינית. ניתן בגילאים הללו לספר יותר פרטים ענייניים ולבחור את הדברים החשובים שנמצאים בתוך ה'סל הגדול' שנקרא שואה. לדוגמא: לדבר על שנאה, על רצח, על רדיפות, על רעב, כשחשוב להחליט מראש אילו ערכים אנחנו בוחרים להעצים, היכן מושם הדגש - האם הוא על 'כמה מסכנים היינו וכמה רדפו אותנו' או 'מה זה אומר להרגיש שאין לך מקום משל עצמך, שכל אחד יכול לקום עליך, להורגך'. כן צריך וחשוב לספר גם לילדים. ישנה נטייה להתבלבל ולחשוב שהפרטים הם שחשובים, כשלמעשה 'מה קרה?' היא לא בהכרח השאלה שחשובה, אלא המשמעות של מה שקרה והעיסוק במשמעות הזו".

ילד רגיש

"כן חשוב להבחין בין ילדים שונים. ילדים מסוימים הם יותר רגישים, נוטים יותר לחרדות, קולטים יותר לעומק את התכנים, ועליהם המידע דווקא עלול יותר להכביד. עבור רוב הילדים, סיפור השואה הוא לא בהכרח טראומטי, הם נוטים לקבל אותו כמו כל חומר לימודי אחר. עבור אותם ילדים רגישים, בהם המידע נוגע, יש צורך ליתר תשומת לב והערכות מוקדמת. יש לבדוק עם הגננת כיצד היא עומדת להעביר את התכנים (כבר מגיל 4 יש חשיפה, במיוחד בגנים של משרד החינוך), איך הילדים מגיבים מניסיונה, מה היא עושה כדי שהשיחה תהיה משמעותית במידה סבירה, אך לא משמעותית מדי. גם בבית נכון להיות רגישים ולבדוק כיצד הילדים מרגישים ומה המפגש עם החומרים עשה להם".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by