בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אם אין גן עדן 
על הרצפה 
 
  צילום: אימג`בנק/GettyImages    
אם אין גן עדן |
 

בשעת כדור הארץ כיבו את האורות בכל העולם, וגם כשהדליקו, איסי ברגר נשאר לבד בחושך. ככה זה כשאתה מוריד את עצמך לרצפה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשתל אביב כיבתה את האור, מצאתי את עצמי, כמו כל כדור הארץ, מנסה להתאושש מהמהלומה האנושית שמאיימת לחסל אותי, להתיש אותי ולכלות את כל האנרגיה שעדיין נותרה בי. שמעתי את בת הקול יוצאת מן השמיים ולוחשת לי: "כדור הארץ קורא לאיסי, כדור הארץ קורא לאיסי". ולא הצלחתי להתאושש. כולם היו לשעה אחת ירוקים. גם הפנים שלי. לו יכולתי לראות אותי – שוכב על הרצפה מפוצץ בג'וינטים, נעשה ירוק כמו רגע לפני המוות, משחרר 'הצילו' חלש בכוחות שעוד נותרו לי.
 
 בסופו התחלתי לבכות בשקט. פחדתי לצאת רכיכה בעיניה. להראות לה שאני יודע להיות חלש, שהעוצמה שלי בעיניה תלך לאיבוד 
שעה אחת קודם לכן, היתה שיחת טלפון. עניתי לחבר שלא דיברתי איתו כמה שנים. "התגעגעתי", הוא אמר. התגעגעת למה, שאלתי, האם לעובדה שברוב הזמן אין לי כוח אפילו לשיחה בת שלוש דקות, לזה שאני מצליח לדכא בשתיקותיי כל מפגש חברתי, או סתם לצורך התמידי שלי בריגושים שפוגעים באנשים שאני אוהב. היתה שתיקה מהעבר השני של הקו. עדיין התגעגעתי, הוא אמר. קבעתי להיפגש איתו למחרת, רק אחרי שנהיה בטוחים ששיקמנו את כדור הארץ, ששיקמנו אותי.
 
 
כשהגיע למחרת הייתי עדיין על הרצפה. השעון המעורר התחנן שאלבש על עצמי משהו, כדי שאגיע בזמן לעבודה, יש הרי המון דברים לעשות. כמו בכל אחת מהפעמים שהצלחתי לגרור את עצמי מהמיטה בבקרים, הצלחתי גם הפעם. חצי כוס קפה, שלוש סיגריות – והייתי בעבודה. ושם, אף אחד לא התגעגע אליי. במסדרון הארוך עד למשרד הקטן שלי בסופה של שורת המשרדים, היו הרבה אנשים. הבטתי בשעון, היה כבר מאוחר. שני אנשים הקדימו לברך אותי לשלום, שלושה התעלמו ממני ואני מהם, את ארבעת האחרים בירכתי לשלום והרגשתי נהדר, למרות שאחת מהם בקושי הסתכלה לכיוון שלי. כולם סחטו את שאריות הלימון, כולם באו בטענות, כולם הביעו סיפוק כשמה שהם רצו קרה וכולם התאכזבו כהשבתי פניהם ריקם. החבר המתגעגע אפילו לא שלח סמס. כדור הארץ עדיין הסתובב. הייתי מסוחרר.
 
וכשהגיע למחרת של הלמחרת, שוב הייתי על הרצפה. היום נגמר לפני שהתחיל, כי זה אופיים של ימי שישי. בבית ישבתי עם החברה שלי וצפינו בטלוויזיה. עברו לי מול העיניים אנשים כמו סיימון קאוול, היידי קלום ודובי גילהר. לא היה שום דבר מיוחד בערב הזה. בסופו התחלתי לבכות בשקט, לתוך הכרית, מחוץ לחדר השינה. פחדתי לצאת רכיכה בעיניה. פחדתי להראות לה שאני יודע להיות חלש, פחדתי שהעוצמה שלי בעיניה תלך לאיבוד, ואיתה המשיכה, ואיתה ההערכה. התחברתי מחדש לרצפה הקרה. הכנתי קפה. וכשכדור הארץ נשען על הצד, אבל הכוס לא נפלה, הרגשתי פתאום כמו קוסם. ולשעה אחת, ממש כמו כדור הארץ, חזרה אליי האנרגיה. במשך שעה אחת הייתי חזק.



* כל השמות ב'אם אין גן עדן' בדויים, אבל כל הסיפורים והמחשבות אמיתיים. באלוהים.



עוד "אם אין גן עדן"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by