בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
תמונות מחיי גירושין 
משפחה בהפרעה 
 
 דיכאון יומולדת     צילום: אימג'בנק/GettyImages    
תמונות מחיי גירושין |
 

ביום ההולדת לאבי המשפחה נונה ד. משתדלת להישאר הר געש כבוי ולא להשבית שמחה. זה לא אומר שהלבה לא מבעבעת מתחת לפני השטח

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

אחי הצעיר והגאון, שנושא את הוריי על כפיו, חרד ומוטרד מהעול שייפול עליו כשאחד מהורינו ימות והשני או השנייה יישארו לבדם. ברור שבאופן טבעי כך יקרו הדברים - אלא אם נסדר להם מוות משותף בתאונה (תירגעו, אין שום כוונה כזאת). לפי האינטואיציה שלי נראה לי שהאבא הדיפרסיבי שלנו יישאר במצב של חי-מת הרבה שנים אחרי שאימא תחזיר את נשמתה לבורא.


למרות שאני מודעת לכך ש"אלמן" זה מושג ספרותי ושנדיר למצוא כאלה במציאות - דווקא לאמי תאבת החיים יותר מתאים ללכת בבת אחת. היא נוהגת כל היום לאורכה ולרוחבה של הארץ ומטיילת כל חייה בעולם, מעשנת ואוכלת יותר מדי - מה שמגביר סטטיסטית את הסיכויים. הוא לא יוצא מפתח הבית, לא מסתכן בשום דבר הקשור לחיים ולכן קיים סיכוי רב שהוא יוציא לנו את המיץ עד שיתפגר. כמו שכבר אמרתי - עונש מאלוהים.

 

כפי שהדברים נראים, הוא הולך לאכול אותה בעונש גדול מהבריאה שתשאיר אותו בזומביות ובחיים האומללים שלו עוד זמן רב. אני ממש יכולה לראות אותו בן תשעים ומשהו, סיעודי, סנילי, לא מתקשר, עם טיטול וזונדות. אבא שאנחנו מבקרים לעיתים רחוקות במוסד הגריאטרי בו הוא חוסה, וחיים עם מצפון מלוכלך לייט - לא אחד כזה שלא מאפשר לך לישון בלילות.

לפני כחודש התכנסנו לחגוג לזומבי יום הולדת ששים ותשע. איזה אומלל הוא היה, אמא שלי יודעת כמה הוא שונא התכנסויות חברתיות - ועוד התכנסות מיוחדת עבורו - המציינת את זה שעברה עוד שנה והוא טרם תפס אומץ והתאבד. האומלל ישב רפוס ונוזלי בספת הטלוויזיה שלו שהבד שלה מוכתם ושומני בדיוק כמו החולצה שלבש, עם שיער פרוע, עיניים קרועות לרווחה, במבט הנע בין ביעות כללי מהעולם לבהייה אוטיסטית במתרחש, וכל זה תוך צקצוק בלתי פוסק בשיניים התותבות שהוא שונא כל כך ושאמא הכריחה אותו לדחוף לפה כשהתחילו לזרום האורחים.

 
 
מי יהיה השורד האחרון?
 מי יהיה השורד האחרון? 
 צילום: אימג'בנק/GettyImages 
 

לא ממש גיבשתי דעה אם זה מה שהכי יפה באמא שלי או שזה מה שהכי מכוער בה - פשוט לא היה איכפת לה ממנו. היא החליטה שעריכת יום הולדת ושמירה על הקשרים החברתיים טובה לו - אז מי שואל אותו בכלל מה הוא מעדיף.


תוך כדי הארוחה שאלה אחת החברות של אמי את אבא שלי מה פשר הפלסטר הצבעוני שמעטר את אחת מברכיו. אבא הסב אליה באיטיות את מבטו, כמנסה לרדת מהענן בו הוא עטוף ולצרף מילים למשפטים שלמים, ואמא חסרת הסבלנות לקצב האוטיסטי שלו, ענתה לה במקומו, עולבת באבא בגוף שלישי מול כל האורחים כשהוא נוכח, כאילו לא היה שם: "אל תשאלי, אני בכלל הייתי בחדר השני כששמעתי את הבום ואותו צועק, רצתי לחדר שלו, ומה אני רואה - את המפגר הזה שרוע על הרצפה. רק אידיוט יכול ליפול ממיטה כל כך גדולה כמו שיש לו, אז שמתי לו פלסטר של הנכדים. מה יש, גם ככה הוא מתנהג כמו תינוק."

 

בת. כלבה.

 

לנוכח מה שנראית לה הדרך הנכונה לאותת לי שלאור היחסים החדשים בינינו והתנהגותי המתונה היא עכשיו ב"צד שלי", סיפרה לכל האורחים איך שכשהייתי בת שנה וחצי הוא כמעט רצח אותי ממכות

 

אחר כך, לנוכח מה שנראית לה הדרך הנכונה לסמן לי שלאור היחסים החדשים בינינו והתנהגותי המתונה היא עכשיו ב"צד שלי", ובאצטלה של סולידריות עם בתה הבכורה לכלכה על אבי עוד קצת, וסיפרה לכל האורחים איך שכשהייתי בת שנה וחצי הוא כמעט רצח אותי ממכות, בגלל שהייתי תינוקת קטנה עם פה גדול ושיגעתי אותו לילה שלם בלבקש כל פעם משקה אחר, שסירבתי לשתות אחרי שמילא את בקשותיי, עד שלדבריה הוא חבט בי עד כיחלון.

 

ואני? רק בא לי לשאול אותה: ואיפה את היית בכל זה? ולמה את מספרת את הסיפור המזוויע הזה כאילו אין לך קשר לדבר? אבל ה"אני החדשה והמפויסת" לא מציתה יותר את הזיקוק המורה על חידוש הקרבות בינינו. אמא שלי לא מעכלת את השינוי, אני מפחידה אותה עם השקט החדש שאופף את חיי. כמגננה, היא מתקיפה אותי בכל פעם שהיא חושבת שאני עומדת להשתלח בה. חוסר הקרביות שלי ורוח הלחימה שהתפוגגה משאירים אותה המומה ולא מאמינה.

 

כשישבנו בסלון לקפה ועוגה של אחרי הארוחה אבא שלי צרח פעמיים על הכלב שעצבן אותו, בשתי הפעמים צרח "נונה" במקום "בוני". בפעם הראשונה זה לא היה כל כך נורא, בכל זאת - קורה שבן אדם מתבלבל. אבל כשדקה אחר כך צרח את שמי על הכלב בפעם השנייה, נאלם כל רחש הדיבורים הבלתי פוסקים של האורחים, ובבת אחת השתררה דממה מלאת פרצופים מזועזעים והלומים קלות.

 

 

כמה סימבולי - תמיד ידעתי שהוא פוחד ממני, אבל בזמן האחרון הוא פיתח אלי איבה כי אני היחידה שמדברת איתו על הדיכאון ועל פתרונות פרקטיים כ"אחת שיודעת", כמו ללכת לטיפול פסיכיאטרי או לחלופין להתאבד. הוא שונא אותי ואת הרעיונות שלי. ובנוסף, לפי דעתי הוא הכי שונא  את זה שאני ניצחתי את הדיכאון הפרטי שלי, משל הייתי מתהדרת ביהירות בכוח פנימי שיש לי ואין לו.

מה שאבא לא יודע זה שהניצחון שלי מסתבר כל כך הרבה פעמים כשברירי וזמני. למרות המיצג היציב שאני מפגינה בימים אלו לעולם, הרי ששבריריותו של כוחי הנפשי ברורה - כמעט כל מצוקה שנמשכת זמן ארוך יותר מהסביר אני פותרת בשלל משאלות מוות. רק שבניגוד אליו, אני יודעת שבזבזתי את כל האשראי שיש להורה להתנהג באובדנות שמפחידה את צאצאיו, וכל יום ביומו אני מזכירה לעצמי שכל עוד נשמתי באפי אני מחויבת לקחת אחריות ולתפקד בחיוניות.


לכל הפרקים של תמונות מחיי גירושין

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by