בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
היריון ולידה 
לידה מהסרטים 
 
 (צילום אילוסטרציה: אימג`בנק/gettyimages) הכל לא תמיד וורוד כמו שחולמים   
היריון ולידה |
 
מירב אמיתי-כהן, ifeel

נשים רבות מתכוננות ללידה בדרך מסוימת, אך כשהתוכניות משתבשות והלידה אינה מתרחשת כפי שקיוו, הן עלולות להישאר עם משקעים עמוקים. איך מתגברים?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
דגנית (השם המלא שמור במערכת) היא אישה עצמאית, דעתנית, בעלת קריירה ובן זוג אוהב. ברחמה נשאה את פרי אהבתם והתכוננה במרץ לקראת הלידה הקרבה. מרגע היוודע דבר ההריון, התעדכנה כמעט בכל פיסת מידע אפשרית מההיצע העצום, וכאשר הבינה שהיא רוצה לחוות לידה טבעית, עשתה כל שניתן למען הגשמת מטרתה: קורס הכנה ייעודי, שיעורי יוגה ונשימות, עיסוי בשמנים מיוחדים ומה לא.

הלידה שבוששה לבוא שינתה בהדרגה את תוכניותיה. ירידת מים בשבוע ה-41 להריונה, אשר לוותה בצירים שרק הכאיבו אך לא קידמו את פתיחת צוואר הרחם, הביאו את דגנית לבית החולים, שם החליטה הרופאה התורנית על מתן זירוז. מנקודה זו, הרגישה דגנית שידיה, כמעט באופן מילולי - היו כבולות. למרות המידע הרב שהיה באמתחתה, אף אחד מאנשי הצוות הרפואי לא שיתף אותה בהחלטות שנעשו סביב הלידה הראשונה שלה, זו שכה ציפתה לה. האסרטיביות שמאפיינת אותה בשגרת היום-יום אותה נעלמה כלא היתה בסיטואציה ההיא, שנמשכה שעות רבות וכללה פרוצדורות שדגנית מראש לא רצתה בהן, כמו פקיעת מי השפיר באופן מלאכותי וקבלת חומרי הזירוז.

התוצאה לא איחרה לבוא. דגנית חזרה מבית החולים הביתה מלווה בתינוקת נפלאה ובעצב עמוק ותחושת כישלון עליהם לא התגברה חודשים רבים. הפסיכולוגית שקיבלה אותה לטיפול מאוחר יותר כינתה זאת "טראומת לידה", אך למטופלת לא שינה המינוח המדויק. מבחינתה היא פספסה את אחת החוויות החשובות בחייה בגלל אטימות וזלזול.
 

נושאות את סיפור הלידה

(צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages) "הכאב לא עובר, ואיני יכולה כמו נשים אחרות - לשכוח"
 (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages) "הכאב לא עובר, ואיני יכולה כמו נשים אחרות - לשכוח"   
גילה רונאל, דולה, מדריכת הכנה ללידה והמנהלת המקצועית של רשת מרכזי דיאדה, המקיימת סדנה בשם "לרפא חוויות לידה קודמות", עובדת מזה 16 שנים עם נשים וזוגות סביב תקופת ההריון. במהלך תקופה זו התרשמה שלא מעט מהיולדות עוברות חוויות קשות בשעות הלידה שלהן, עד כדי טראומה של ממש. בעקבות זאת הן מגיעות למצב בו הן מתקשות מאוחר יותר להתחבר לפרי בטנן ולתפקד כאמהות, כפי שציפו מעצמן טרם הלידה.

"שני אלמנטים בולטים חוזרים בסיפורי הנשים שאני מלווה: ראשית, למדתי שחוויית הלידה יכולה להוות אבן דרך בשני הכיוונים - גם מכוננת וחיובית, וגם כזו שגורמת לפגיעה מאוד קשה אצל האישה. הדבר השני והחשוב הוא, שבהחלט ניתן להתמודד עם הקשיים שנוצרו. לא צריך לסחוב את המשא הכבד הזה כל השנים", היא אומרת.

חיזוק להנחות הללו קיבלה רונאל לאחר מפגש עם הפסיכולוגית האמריקאית פיליס קלאוס, העוסקת במחקר בנושא טראומות הסובבות את נושא הלידה. קלאוס הגיעה לארץ לאחרונה כדי להרצות ביום עיון של רשת דיאדה שבו השתתפו אחיות, מיילדות, דולות וגם נשים שחוו לידה טראומטית, תחת הכותרת "לחבק אם האם", כשמו של ספרה רב ההשפעה בתחום ("Mothering the Mother").

במקביל לעבודתה הטיפולית של קלאוס במרפאתה המצליחה בקליפורניה, היא עוסקת מזה שנים, עם בעלה, במחקר אודות קורבנות טראומה, כגון נשים שהרו לאחר שניצלו מפיגוע או אירוע מלחמה והחליטו להביא ילד לעולם, או נערות שהרו למרות רצונן בעקבות התעללות מינית (גילוי עריות או אונס). לטענתה, כל אישה שלישית עברה טראומה כלשהי שהשאירה בה עקבות‭.

"נשים נושאות את סיפור הלידה לשנים רבות", מדגישה רונאל. "גם כשהן מתבגרות ושוכחות את כל השאר, באופן מפתיע ירצו לספר בפרטי פרטים על הלידות שעברו לפני שנים רבות. בזמן הלידה כל מערכות הגוף והנפש נמצאות ב'היכון'. האישה צריכה להיות הכי עירנית, הכי רגישה ומסונכרנת עם גופה, מצב של צידוד מערכות מושלם. היא חווה כאבים חזקים ביותר, מתרגשת מאוד, נמצאת במצב קיצוני בו כל החושים מחודדים ביותר. זהו מצב המשאיר חותמת שהגוף והנפש לא שוכחים".
 

לידה בלתי נשכחת

 
מיכל גנדלמן (37), אמא לשלושה, זוכרת את סיפור הלידה הראשונה שלה שהיתה לפני 12 שנה כאילו היא מתרחשת כאן ועכשיו, כולל נתוני פתיחה מספריים של צוואר הרחם בכל רגע ורגע מתוך השעות רבות אותן בילתה בניסיון להוציא לאוויר העולם את בתה הבכורה.

"אותו יום בו הגעתי לבית החולים היה סוער במיוחד. אני זוכרת זאת מאחר שבמשך שעות הצירים הארוכות שהגיעו אחר כך פשוט שכבתי והסתכלתי על הגשם מבעד לחלון, מיואשת ממצבי".

"לחדר הלידה נכנסתי עם פתיחה של שישה ס"מ אך עם עובר שראשו עדיין גבוה בתעלת הלידה. הכאבים היו קשים מאוד וביקשתי לקבל אפידורל. הגיעה מרדימה שהיתה כנראה עייפה מאוד אחרי משמרת ארוכה בלילה הקודם. היא הכניסה את המחט, והרגשתי כאב עז. היא לא התייחסה לטענותיי שמדובר בתחושה לא נעימה, הדביקה את צינורית העירוי לגב, והלכה. לאורך כל השעות הבאות בהן התבצעה הלידה היא לא נכנסה לבדוק מה שלומי, למרות שהתלוננתי באוזני הצוות הרפואי שעבר בחדר שאני מרגישה נורא. התחושה הזו גם הקשתה על הלחיצות ועל יציאת התינוקת מאוחר יותר, אבל היתה כלום לעומת מה שבא לאחריה".

"לאחר הלידה עברתי למחלקה עם כאבים רציניים שהלכו והחמירו מרגע לרגע, אליהם התלוו גם כאבי גב איומים. לא יכולתי לקום מהמיטה לקחת את בתי מהתינוקייה, לא יכולתי לשבת ולהיניק אותה כמו שצריך. הרגשתי שאני רוצה למות מרוב כאבים. בבית החולים לא התייחסו לתלונותיי כראוי והסבירו לי שזה יעבור תוך כמה ימים. במשך כשבוע לא תפקדתי בכלל. לא יכולתי לשבת להיניק ולא לקום לשירותים. נעזרתי בסובבים אותי לכל פעולה בסיסית ביותר".

שבוע לאחר הלידה, משהחמיר מצבה, היא חזרה לבית החולים, שם אובחן כי הזרקת חומר האלחוש לא נעשתה כראוי, ומחט הוחדרה לחלל עמוק יותר שנקרא החלל הספינאלי, וזה גרם לכאבים הקשים מהם סבלה. כדי לפתור את הבעיה הוכנסה גנדלמן לחדר הניתוח, שם נלקח ממנה דם אשר הוזרק לחלל האפידורלי.
 
 

תחושה של אבל וכישלון

(צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages) תינוק יוצא דופן
 (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages) תינוק יוצא דופן   
"בהדרגה חזרתי לתפקוד, שעד היום מקרטע משהו בגלל כאבי גב באזור הדקירה", מספרת גנדלמן. "אולם הדבר שהפריע לי מכל הוא שלא היתה מספיק רגישות למצבי, עוד בבית החולים", היא מדגישה, "שהתייחסו אליי כאל עוד יולדת בסרט נע ונתנו לי להרגיש שאני מתפנקת. תהליך האימהות החדשה שהיה אמור להיות נפלא ומרגש, התחיל מבחינתי ברגל שמאל, ולקח לי זמן רב להתגבר על התחושה הזו".

רונאל מספרת שהמשפט "הלידה הזו לא היתה הדבר שעליו חלמתי"הוא אחד המשפטים הנפוצים שהיא שומעת במסגרת עבודתה. "נשים מדברות על תחושה של אבל ושל כישלון. על ציפייה גדולה שנבנתה לקראת הלידה, ועל שבר כאשר הדברים לא קרו בדיוק כפי שתוכנן.

"יש לזכור שהלידה היא אירוע ייחודי יוצא דופן בחשיבותו. היא איננה רק הרגע שבו התינוק יצא לאוויר העולם, אלא כל השלבים המורכבים עד לבכי המיוחל שמצביע על תינוק חי. שלבים אלה קשורים למה שיקרה בלידה, ולאופן שבו היא תיראה אחרי שתסתיים. עם תמיכה נכונה והסברים לאורך כל הדרך, גם עם משתבשים הדברים, היולדת יוצאת מחוזקת ולא מרגישה שנכשלה", היא מסכמת.
 

נזכרות בטראומה מהעבר

ד"ר ליאת הולר-הררי, פסיכיאטרית ופסיכותרפיסטית, מתמחה בטיפול בנשים ומנהלת אתר "נפש אם", מתארת את הסיטואציות העיקריות מהן יכולה לצמוח בסופו של דבר חוויה שלילית של היולדת עד כדי הגדרה של "טראומה".

"ישנם מצבים בהם האישה מגיעה כשהיא מוכנה ללידה מסוג מסוים, עם פנטזיות מוגדרות על מה שיקרה, למשל לידה טבעית או לחילופין לידה עם אפידורל, והדברים משתבשים", היא מסבירה.

"נשים אלה קוראות המון במהלך הריונן וצוברות ידע. הן יודעות מה הן רוצות וחושבות שכך יוכלו לשלוט במתרחש. יש גם נשים שמאוד מפחדות מהלידה כי שמעו סיפורים קשים. בנוסף להן, קיימת כאמור גם קבוצה בלתי מבוטלת של נשים אשר חוו טראומות בעברן שמנעו מהן שליטה במצבן, שלא טופלו כראוי ושהשאירו אותן במצב של חוסר אונים".

רונאל: "נשים שחוו טראומה עלולות לחזור לתחושות שליוו אותן בזמן האירוע הטראומטי גם בזמן אירועים אחרים בחייהן, במיוחד בעת שהנפש רגישה ופגיעה או כשהגוף עובר תחושות דומות לאלה שעבר בעת הפגיעה. קולות, מגע, ריח - כל אלה יכולים להחזיר את האישה למצב הטראומטי".
 

איך אהיה כאמא?

(צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages) הפחד מהלא נודע
 (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages) הפחד מהלא נודע   
בספר "הריון, העולם הפנימי", מתארת המחברת יונה רפאל לב, פסיכואנליטיקאית המתמחה בתחום ההולדה, את עולמה הפנימי של האישה ההרה. לדבריה, במהלך חיינו יש כאילו קרום ממברנה חדיר למחצה בין העולם הפנימי המודע לנו והעולם הלא מודע, המודחק. במהלך ההריון, הממברנה הזו הופכת להיות חדירה הרבה יותר ומטענים, זיכרונות וקשיים מהעבר - צפים ועולים.

עיקר התכנים שעולים אז קשורים לחוויות הינקות והילדות המוקדמת, אותן חוותה האישה שעומדת להיות אם. מחשבות על היחסים שלה עם הוריה ועם דמויות משמעותיות אחרות בעברה עולות ופוגשות את התכנים המודעים, היומיומיים, בהם עוסקת כל אישה בהריון.

ד"ר הולר-הררי מסבירה שנושא האימהות מעסיק מאוד את האישה ההרה או את זו העומדת להרות: "עולות מחשבות כמו 'איך אני אהיה כאמא, האם אהיה דומה לאמא שלי? האם ארצה להיות דומה לה?'. מתחיל להיווצר הבסיס לדימוי העצמי של האישה כאמא. דימוי זה ניזון מהיכרותה את אמהּ שלה, מההיכרות שלה עם אימהות אחרות, מדברים ששמעה, שראתה, שקראה, מחוויות שחוותה כתינוקת וכילדה. שוב, זה מקום המפגש של תכנים מודעים ובלתי מודעים. התכנים שלא היו מודעים עלולים לעורר קושי. לפעמים הם כואבים או מעוררי חרדה. לפעמים הם מתנגשים באופן כלשהו עם התכנים המודעים, או עם עצמם".
 

יש נשים המועדות יותר ללקות בטראומת הלידה?

"צריך להיזהר מהכללות. בעבר חשבו שעוצמת האירוע הקשה הוא הגורם החשוב ביותר שיקבע אם תתפתח הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD), אך כיום נראה שזה לא לגמרי נכון. יש נשים שעוברות לידות קשות, שלא היו לפי התכנון שלהן, ומעבדות את החוויה ומתמודדות היטב. מה שיקבע האם תתפתח הפרעה פוסט-טראומטית הוא התפיסה הסובייקטיבית של גורם הדחק, הסטרס. התגלה, למשל, שנשים עם דיכאון, הפרעות נפשיות בעבר או רמת חרדה גבוהה נמצאות בסיכון יתר לפתח טראומה של ממש. כך גם נשים שעברו התעללות מינית בעבר".

במחקר שבדק 500 משתתפות שהיו ארבעה עד שישה שבועות אחרי לידה, דווחו 33 אחוז מהנשים על לידה טראומטית, כשלפחות 3 אחוזים מהן סבלו מחלק מהתסמינים של הפרעה פוסט-טראומטית. נמצא שלפרמטרים שקשורים בהריון עצמו לא היתה השפעה על התפתחות ההפרעה אלא לחוויה של טיפול לא מתאים במהלך הלידה והתערבויות רפואיות במהלך הלידה. גם נשים שסבלו מבעיות רפואיות בהריון, כמו הקאות מרובות, צירים מוקדמים, אשפוז במהלך ההריון והפלות קודמות, היו בסיכון גבוה לפתח PTSD.

לקבלת גיליון ראשון של מגזין הורים וילדים במתנה
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by