בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
תמונות מחיי גירושין 
והאמא הזו היא אני 
 
 מכתב לאמא    צילום: אימג'בנק/GettyImages    
תמונות מחיי גירושין |
 

ילדיה של נונה מגישים לה חשבון. אומרים לה מה הם חושבים על אורח חייה הלא שגרתי ועל חייהם כמשפחה ולא שוכחים לסיים בליטוף אוהב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

אני חרא של אימא, הילדה הפייה שלי שכחה לכבות את המזגן ומהבהלה ממני כתבה לי מכתב התנצלות וצירפה ארבע מאות שקל כדי שלא אכעס. אם הייתי פוגשת ילדה אחרת שהייתה מספרת לי את הסיפור הזה, הייתי רוצחת את האמא הזאת שלה שמפחידה אותה. כמה נורא לדעת שהאמא הזאת היא אני.


בנוסף לזה יצאתי מחורבנת גם כשלא הופעתי למופע הסיום בחוג לאקרובטיקה של בתי - פשוט פרח לי לגמרי מהראש המעושן וחסר הריכוז שלי. ישר צפו מולי כל הפעמים בתקופת הדיכאון בה הפלאתי לשכוח ולהפר הבטחות בזו אחר זו. הכי זכור לי מהתקופה ההיא איך אני כל היום מבטיחה דברים ומפשלת, ואחר כך מתנצלת ומייללת ספוגת רגשות אשמה. בשלב מסוים בתוך התקופה המסוייטת הושבתי את ילדיי והסברתי להם שאני במשבר המקשה עליי לעשות את הפעולות הפשוטות ביותר, ושכדאי שאפסיק להבטיח הבטחות שחוסר קיומן מתנפץ להם ישר לפנים השכם והערב. בדיעבד, זאת התגלתה באמת כדרך הטובה ביותר להתחיל לקיים דברים.

 

נדמה שאני עושה את כל הטעויות שעשתה אמי בשעתה, כשאני הגעתי לגיל המגעיל. כמוה, אני מרחיקה את ילדיי מעליי כשאני מפחידה אותם עם הרגשות המתפרצים שלי, חסרים כל פרופורציה הגיונית. הם מצדם ממעטים להיות בבית ככל שרק מתאפשר להם, ובשאר הזמן  הם נקברים בחדרים שלהם - העיקר להימנע ממני ככל הניתן.

 
 

עכשיו אני מבינה למה רוב היצורים האנושיים נולדים כנים ואפילו חסרי ציניות ומתים שקרנים וסרקסטיים. הכול בגלל האמא שלהם שסירסה אותם וגרמה להם לפחד אחר כך מכלל האנושות, כך שהם נזקקו לאמתלות תירוצים ושקרים. אני כל כך היסטרית ושתלטנית, שנדמה כאילו מראש אין להם יותר מדי מרחב המאפשר את הסיכוי להתפתח בטבעיות לישויות עצמאיות עם ערך עצמי בסיסי ובריא, תמיד נדמה לי שהם מובסים לצדי.


ברור שיש נטייה להורים להשוויץ בילדים שלהם, אבל אני מבטיחה לכם שבכל עין אובייקטיבית הילדים שלי נחשבים טובים ונעימים לסביבתם. המתוקים האלה נרתמים לעזרי במטלות היומיום כמו קניות, הדחת כלים וסידור הגלריות שלהם. לא מגיע להם לספוג את הטלטלות הרגשיות שלי שמונעות מדרמתיות יתר, כי כל דבר קטן שלא מסתדר מלחיץ אותי עד איבוד עשתונות והרגשת פאטאליות, דברים של מה בכך, כמו אי מציאת המפתחות. שום תירוץ לא יתקבל, זה לא ייתכן שאין לי שליטה.

 

לפני כמה ימים הצעתי לילדיי האהובים שיכתבו לי מכתב בו הם מפרטים מה עובר עליהם רגשית בחיים לצד אמא רעועת נפש ועצבנית. המקסימים האלה הלכו ביחד לקנות לי מתנה שתרכך את הדברים שכתבו, והגישו לי את המכתבים יחד עם מדליה בתוך מארז מפואר שכתוב עליה:
"WORLD'S GREATEST MOM" מה אני יודעת, אולי בכל זאת אני לא כזאת גרועה, ומה שבטוח - הם ילדים מהממים.

 

המכתב של בני:

בתי: הכי חשוב שלא תפגעי
 בתי: הכי חשוב שלא תפגעי 
 צילום: אימג'בנק/GettyImages 
 

 

לאימי היקרה שלום!

רוב הזמן את אמא מקסימה ואהובה אבל לפעמים את גם יכולה להיות האמא הכי מגעילה עלי אדמות. אם את לא מעשנת את הג'וינט שלך, או שותה, את יכולה להיות פשוט בלתי נסבלת. ולפעמים את יכולה להיות הכי מצחיקה וכיפית, את רק צריכה להשתדל. לפעמים כל כך נמאס לי ממך שאני פשוט רוצה לברוח מהבית, אבל אני יודע שזה יעבור לך ושוב פעם נהיה חברים.


את מספרת לי הכול וגם אני מספר לך, אבל לפעמים את יותר מדי דאגנית, וזה רגיל - ככה זה אמהות, אבל בסוף אנחנו תמיד מוצאים פשרה. את תמיד נדיבה עוזרת ואוהבת, גם במצבים הכי קשים. רוב הפעמים שאת כועסת זה מוצדק, לפעמים את חושבת שאני ילד חרא ולא אכפתי, אבל זה לא תמיד נכון, ואת פשוט לא מבינה אותי. גם את היית פעם ילדה, הרבה יותר מופרעת, ואני בטוח שעשית דברים הרבה יותר גרועים ממני.


כשהיית בדיכאון זה היה מאוד מתסכל, בקושי היית שולחת אותנו לבית הספר, ושנאתי להיות אצלך, פשוט שנאתי את זה. אבל הדיכאון עבר ועם הזמן התפתחנו כמשפחה, כי נפתחנו ודיברנו על הכול והיינו יותר ביחד, ומהרגע שעבר לך הדיכאון הכול נהיה יותר טוב.


החופשות בסיני זה המקום הכי מרגיע של שלושתנו, סיני זה המקום הכי יפה, כיפי וחברותי עלי אדמות, אני ואחותי מגיעים לשם רגועים וצוחקים. לך לוקח כמה ימים עד שאת נרגעת מתל אביב.


אמא, תזכרי את המילים שלי: עכשיו אני עוד צעיר, אבל יום אחד אני אהיה זה שאקח אותך לחופשה בסיני.  אוהב אותך עד סוף החיים, בנך.

 

המכתב של בתי:

לאמא... הכי חשוב לי שלא תיפגעי!

ביקשת לדעת מה מפחיד אותי בך - מפחיד אותי לספר לך ששכחתי את הפלאפון אצל אבא, מפחיד אותי לדבר איתך כשאת צועקת או כועסת. לפני שאני ממשיכה, תזכרי תמיד ש: I LOVE U וזה נכון שבשנה האחרונה אנחנו קצת מתרחקות, אבל זה חלק מהתהליך האולי הכי חשוב בחיים - העצמאות של גיל ההתבגרות!


כשביקשת ממני לכתוב לך מכתב, ישר נזכרתי בלילה אחד ששיחקנו "ארץ עיר" בסיני תחת מטר של מטאורים. אני לא יודעת למה זה קשור, אבל זה רגע שאני אזכור לכל החיים (או לפחות עד שאני אחלה באלצהיימר, אם בכלל).


אמא, אני שונאת כשאת מעשנת ג'וינטים מגעילים ומסריחים, ושותה ארק עם אשכוליות, שזה גם ככה עניין די חדש ודוחה. ונעבור לדבר הכי חשוב: המחזור - חמישה ימים הכי שנואים עליי בחודש, (כולל המקדמה של "אני עומדת לקבל"), שבהם כל דבר קטן יכול להרתיח אותך למצב של פנים בצבע עגבנייה וקונצרט צעקות מחריש אוזניים.


אבל בסופו של יום, אחי או אני נביא איזו הערה מתוחכמת שתצחיק את כולנו ואז נתחבק ונתפייס ונשכח מכל הצעקות. הכי חשוב לי רק לציין שאני תמיד אוהבת אותך ולא משנה מה היה או מה יהיה! (ואת יכולה לסמוך על זה - מילה שלי), אלא אם תעשי שוב קרחת... סתם בצחוק, את יודעת שאני אוהבת אותך המון-המון. מהבת שלך.






לכל הפרקים של "תמונות מחיי גירושין"

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by