בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
הורים כותבים 
אמא בונה אמא הורסת 
 
 (צילום אילוסטרציה: אימג`בנק/gettyimages) כל אמא צריכה לדעת מתי מגיע הרגע להיפרד   
הורים כותבים |
 
לימור גריף

כבר ביום הראשון של הגן, נשבר לי הלב. אך גרוע מזה - לא הצלחתי להשתלט על דאגתי האימהית והרסתי לבתי הקטנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
(צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages) זה שיר פרידה
 (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages) זה שיר פרידה   
אחרי שלוש שנים תמימות, מלאות חסד, חום ואהבה, נכנסה אתמול, בתי היקרה, לגן מועצה. ההתרגשות הייתה בשיאה, הבית כולו עשה קולות של מוכנות, והמלכה של הבית נכנסה לטייפקאסט של הילדה הבוגרת. יומיים קודם לכן יצאנו לפגוש את הגננת החדשה וחברתה הסייעת, אשר אמונות על 35 ראשים קטנים ומבולבלים. בשל רמת הציפיות הגבוהה, המפגש לא הגיע לפסגה משמימה, חלק מן ההורים נאנחנו בנחת וחלקם האחר נאנחנו כשקמטי דאגה מעטרים את מצחם, ואילו הילדים הקטנים יצאו לפלוש בין פינות האיפור, הבובות, המטבח והרופא השונות שמוקמו ברחבי הגן, בכלל לא שמו לב שההורים התועים, בחנו כל פרט ופרט ומרחו לעצמם חיוך גדול של אושר, שבעוד יומיים יתחיל בהחלט לכאוב.
 

ספטמבר - חודש מיוחל

 
מי לא חיכה לבוקר הראשון בספטמבר? אפילו אני, שזכיתי ליהנות מהחופש רק שבועיים תמימים, תודות לחשבון בנק יקר של גננת מאוד אהובה שהתפחתי במשך שלוש שנים. הגענו בשמונה ורבע, בצעידה רגלית, הדרישה להשתייך לגן הממוקם בקרבה גיאוגרפית עשתה עימנו חסד, וזכינו ליהנות מהגן שממול. שמנו סוף לנסיעות הבוקר במכונית, יחד עם שאר תושבי היישוב. נכנסנו עם מחשבה על איחור אופנתי, והכאוס חגג: ילדים ישבו על בירכי הוריהם וניסו להדגים ילדות יצירתיות, מרחו מכחול וצבע, טושים התעופפו לכל עבר, פינת הבצק הפכה לאחת המבוקשות וזו שהציעה משחקי השחלה הוזנחה בקול גדול. ילדים שהוריהם כבר נטשו ושבו אל שגרת העבודה שנראתה לפתע כה אהודה, התרוצצו והתחילו להפגין טריטוריאליות, שנראה אם תחזיק בעוד שבוע. חלק נכבד מההורים התחננו בפני הקטנים בנאומי כבוד: "חמודה, אני חייב לנסוע לעבודה, יהיה לך כיף, סבתא תבוא בצהריים", "אתה כבר בוגר, אתה מכיר את ליבי, לכו לשחק".
 

פס שחרור

(צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages) אמא הלכה ועצוב כאן
 (צילום אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages) אמא הלכה ועצוב כאן   
אני נמניתי עם החלק האחר של ההורים: חדשה, מעט מתנשאת, לא מכירה אף אחד, הלא הגענו מחממה, די רחוקה ממקום מגורינו, שילמנו את כספנו בעבור המיטב, שרובו ככולו עסק בחום, אהבה ועוד קצת חינוך לרגש. ניצבתי איתנה, בראש מורם ודאגתי מאוד: היא לא מכירה אף אחד, אף לא חבר אחד מהגן הישן, אפילו לא חבר או שניים שפניהם מוכרות מהפארק. האם מדובר בהצתה מאוחרת? האם הייתי צריכה לעשות יותר? לברר? לדרוש קרבה אל חברים מוכרים? הכל התבלגן יחד עם החשש הגדול שהחל לקרום עור וגידים, בשעה שהבנתי שגם אצל החמודים מתחילות להתפתח קליקות במהירות האור, ואני אני, אמא גאה למדי, צריכה להזיז את ישבניה לכיוון דלת היציאה, בכדי לפנות לילדה הקטנה שלי את השטח, בכדי שגם היא תוכל להתחיל להתערבב.

קיבלתי פס שחרור מהיר, עם אזהרה: "את באה לקחת אותי היום בצהריים!". אימהות נואשות נתלו על סף הדלת, שוקלות האם למרר בבכי, להישאר או לעזוב, חלקן התחיל למנות מקבץ של הבדלים בין הגן הנוכחי לגן מהשנה שעברה: "סימה הייתה מקסימה, חבל שלא יכלנו להמשיך איתה עוד שנה", "שמעתי שאורית ממש טובה עם בעיות התנהגות", "איזה גן גדול, זה בגלל שהוא חדש", "יפה פה, מקושט, על אף שציפיתי ליחס חם יותר", אמא אחרת הרימה גבה: "הגננת ביקשה שלא נתקשר, אני לא מבינה את זה", שכנתה הסבירה: "ברור, מתי הן יספיקו לענות לקריאות ההורים, הן תהיינה מאוד עסוקות".

לא חשבתי שאצטרך להתחבט בעובדה שארצה להתקשר לגן ולא אקבל תשובה, אז החלטתי להיות בוגרת, אני מנוסה, הבת שלי כבר בת 4, מנוסה בעצמה, יש לנו ניסיון, אני סומכת עליה, הלכתי לדרכי. השעה הייתה 9 וקצת, לקראת השעה 11:00, הרגשתי את הבטן מתהפכת, הרמתי טלפון לגן, נכון, אני קרצייה, מה לעשות, השקט שלי באותו רגע הפך לחשוב יותר מכל דרישה נכספת של גננת באשר היא. אף אחד לא ענה. ניסיתי שוב, ושוב ושוב, בהפרשים של רבע שעה, בשעה 12:00, כבר יצאתי מהבית, להציץ בגן שמולי, להפתעתי הרבה, הגברת החמודה שלי, קלטה אותי ממרחקים ורצה לגדר, איזו טעות. "אני רוצה הביתה, באת לקחת אותי נכון?", "לא, רק באתי לבדוק מה שלומך, התקשרתי ולא ענו לטלפון, אני רואה שאת בסדר, עכשיו אני הולכת", "אמא של גאיה, למה באת?", הפתיעה אותי העוזרת הנחמדה, גם לה הסברתי שהתקשרתי ודאגתי ובאתי ועכשיו אני הולכת, אבל גאיה שלי, סירבה לקבל את האמת הטהורה. רבע שעה עמדתי בשמש הקודחת, ליד הגדר, כשכל ילדי הגן החדשים מנסים למצוא את מקומם בחצר ולא מבינים, מי היא האמא המופרעת שמנידה את מחשבתם. בסופו של דבר שוחררתי, הפעם זה היה קצת יותר קשה מן הבוקר, הלכתי לדרכי במחשבה – איזו מטומטמת, איך שהרסת לילדה, היא משחקת יפה, משתלבת, ואת, את עם הגחמות האימהיות שלך, עאלק דואגת, שליטה טוטאלית נקרא לזה, לא מצליחה לשלוט בעצמך. כשחזרנו הביתה בשעה 13:30, גאיה סיכמה את היום: "בכיתי בגללך היום, כי באת כשהיינו בחצר ולא לקחת אותי, הייתי עצובה בגללך. מחר תבואי שוב שנצא לחצר, אם לא, אני לא הולכת יותר לגן". התכנסתי בתוך עצמי, מבוישת וחשבתי איך אני יוצאת מהברוך החדש ומסבירה מוקדם מהרגיל לילדה שלי, שהכל בא מהדאגה שלי אליה, וגם מזו שלעצמי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by