בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אבטיפוסים 
כישוף לבן 
 
 משדרת הרבה סקס, אבל לא מודדת אותו בפלסטיק. מריאל אלדמע    צילום: דנה פרנק    
אבטיפוסים |
 
דנה פרנק

מריאל אלדמע מאזנת בין היום ללילה, בין הריפוי ההומאופתי לבין האפילה התאטרלית של השיק הגותי. דנה פרנק חוקרת ניגודים במדור חדש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשהתחלתי לחפש אנשי לילה לכתבה שלי, היה לי אימאז' ברור מאוד של מה אני הולכת למצוא. חשבתי למצוא זמרות שממלצרות, חשבתי למצוא אנשי עסקים עם חיבה לקריוקי. חשבתי לתעד את המעבר בין החליפות לנצנצים. חשבתי שיהיה קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, לשכנע מישהו להודות בכפילות הזאת. להצטלם בקלות כשהוא לבוש ומוכן לחיות בשני העולמות.

אבל אצל מריאל אלדמע דמות היום ודמות הלילה יוצרות שלם אחד, אדם אחד שלם ולא מחולק. הסתירות לא מבטלות אחת את השנייה אלא משרתות אחת את השניה. אין דבר שמבהיר את זה טוב יותר מביתה בקרית אונו - דירה ענקית, שהיא מתגוררת בה לבדה מאז גיל שבע-עשרה, ופזורים בה אביזרים וחדרים שמעידים על התחנות השונות בחיים של מריאל שהביאו אותה לאן שהיא היום.
 

איך הגעת לכאן בגיל שבע עשרה?

 
הייתי ילדה שיודעת מה היא רוצה. גדלתי ברחובות, ומגיל אפס, עוד לפניי המילים, הייתי פרפורמרית. בגיל שלוש אני זוכרת את עצמי מסתכלת על אנשים ועושה להם עיניים, מופיעה לפניי המשפחה שלי בכל הזדמנות אפשרית. ואז באה הכתיבה. איך שלמדתי לכתוב יצאו לי שירים, ועד היום במקביל לאלבום סולו שאני עובדת עליו אני כותבת אופרות רוק.

לקח לי זמן למצוא את המקום שלי ולהתיישב. בהתחלה למדתי מוזיקה, אבל אני לא יכולה לסבול שמתערבים ביצירה שלי ובכלל לא דמויות סמכות. כשמרצה אמר לי ששיר שכתבתי "הוא לא שיר" קמתי ועזבתי את הלימודים. בשלב מסוים עברתי לניו יורק ויצרתי שם מוזיקה, עד שהחלטתי לחזור לארץ וללמוד פסיכותרפיה באומנות, ושם שיגע אותי ההתעסקות במה רע ולמה רע - רציתי לדעת שאם יושב מולי בן אדם אני יכולה לרפא אותו. כך הגעתי להומיאופתיה הקלאסית, במשך שש שנים למדתי, עשיתי סטאז' והתחלתי לטפל באנשים בקלינקה שיש לי בבית.
 
 
הדבר הכי מדהים שקרה לי בעקבות הטיפול זה שהסתכלתי על המטופלים שלי וראיתי איך כל אחד מהם מעיד על עצמו שהוא משהו אחר, משהו שבפועל רחוק מאוד מהחיים שלו למעשה, ומכאן מתחיל החולי שלו. שהבנתי שאני לא יכולה רק להגיד שאני מוזיקאית, אם אני מרגישה שאני מוזיקאית אני חייבת לקום ולעשות את מה שאני מאמינה בו. זה היה שינוי מאוד רציני מבחינתי. הייתי רגילה להיות המוזה של כולם, בשביל כל בן אדם ברחוב הייתי מורידה את הירח ובשביל עצמי תמיד היה לי לא נעים. עד שהחלטתי די, אני חייבת לעסוק בדברים שאני מאמינה בהם. אם פעם הייתי מגדירה את עצמי במילים היום אני מגדירה את עצמי רק במעשים.

אני אדם של ניגודים, אבל כאן, בבית הזה, אני מצליחה להתאזן ולהתפקס. מצד אחד, בהופעות שלי ובמוזיקה שלי אני משדרת הרבה סקס, הרבה כוח. מצד שני לא הייתי בבר אולי שנה, וכשאני יוצאת אני לגמרי לא סליזית, לא מחפשת מי יתחיל איתי ואיך. מין זה לא עניין של כמה פלסטיק יש לך בציצי ואיך את מוכרת את עצמך - נשיות זה דבר שמגיע הרבה יותר מבפנים. כשאני על הבמה, עם המחוך ועם העקבים, השירה שלי יוצאת אחרת. אני מרגישה כמו בריג'יט בארדו או דולי פארטון, מין נשיות עוצמתית כזאת שהמיניות בה היא חלק בלתי נפרד, ולא משהו מביך או שצריך להשפריץ אותו בכוח.
 
 
 
בבגדים ובאביזרים ובתכשיטים אני כמו בכל תחום אחר בחיים - נכנסת למקום וישר יודעת אם מה שאני צריכה נמצא שם או לא. רק אחרי זה אני מתחילה למדוד ולחטט. אני לא מאמינה במותגים, לא מאמינה שאנחנו צריכות לשלם הרבה כדי לממן לחברות קמפיינים עם דוגמניות יקרות. ובכלל, אני לא אוהבת להרגיש שאני לבושה כמו כולם. הרבה פעמים, אני בוחרת בד ומציירת את הבגד ואז נותנת אותו לתופרת שתכין לי את מה שאני רוצה.
 
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by