בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
קצר במגעים 
הצלצול 
 
  צילום: אימג'בנק/GettyImages    
קצר במגעים |
 

מדור יחסים חדש, טלי ליסק ונמרוד הלוי במלחמה בין המינים שלעולם אינה נגמרת. פרק ראשון: שיחת טלפון תמימה של יום שישי בבוקר מתפתחת לסוגייה הרת גורל. הצד שלו והצד שלה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

הצלצול שלו

 

איך אני אוהב את בוקר יום שישי, איכשהו אולי אפילו יותר מיום שבת, יום שישי מרגיש לי כמו נצח של זמן פנוי, אולי כי למחרת עוד יש שבת שלמה, להבדיל מהשבת, שמסתיימת באיום הנוראי של יום ראשון.

 

בכל אופן, ביום שישי אני עושה את הכל כמה שיותר לאט ונהנה להתלבט בין ללכת לאכול ארוחת בוקר בקפה השכונתי, או לפצוח בשעתיים על החוף, או לבקר את אחותי והילדים, ממש ארץ ההזדמנויות והאפשרויות הבלתי מוגבלות ואין זמן טוב יותר מהבוקר הרענן והפנוי הזה לצלצל אל האישה שנדמה לי שלא אמצא משהו טוב יותר ממנה בגלגול הזה, למרות שהכרנו רק לפני שבועיים, ולבדוק מה תוכניותיה ל- 12 השעות הקרובות.

 

מי יודע, אולי היא בסביבה? אולי יש לה משהו הערב, אולי ניפגש לצהרים או שבא לה לבוא איתי לים ואני גם יכול לעבור בסטימצקי ולהביא לה את הספר הזה שהיא ביקשה, בקיצור, אם אני אדע מה הלו"ז שלה אני אשלוט בעולם ללא עוררין ואנווט אותו לעתיד טוב יותר. פשוט לא? לכאורה בימינו כן, מרימים טלפון לסלולרי, ממתינים שלושה או ארבעה צלצולים, מזהים קול אנושי חביב בצד השני של האפרכסת ומקיימים תקשורת מועילה ומיטיבה. אז זהו שלא. משום מה, ואולי מישהו יכול להסביר לי כי אני נואשתי מלהבין, מה פשר הקצר בקשר כשזה נוגע לנשים וטכנולוגיה סלולרית?!

 
 

בעשר וחצי ככה אני מרים את הטלפון, אני מניח שזו שעה סבירה למצוא אותה מטיילת בקניוני העיר עם חברה שלה או מחפשת מתנה לאחותה יחד עם אמא שלה או משהו כזה, וחולפים שלושה וארבעה וחמישה ושישה צלצולים והחדווה הנינוחה שלי מתחילה להתפוגג לאיטה ומוחי מתמלא במחשבות על הימלטות לילית שלה עם איזה דרום אמריקאי, לצ'ילה, והצלצול השמיני מתחלף בתשיעי והופס אני כבר מתייגע, עשרה צלצולים וזה כבר נהיה לא נעים אולי היא לא יכולה לענות אולי היא בדיוק משלמת בחנות, למרות שבינינו מה הבעיה לענות רגע לטלפון בזמן שאתה משלם בחנות, בכל אופן, לפני שאני מת מהתקף פרנויה, חרדת נטישה וזעם של קנאה, אני מנתק מרצוני החופשי ומשאיר מקום לספק, אנסה עוד כמה דקות והיא בטח תענה, אני מרגיע את עצמי.

 
הצלצול הוא בשבילי
 הצלצול הוא בשבילי 
 צילום: אימג'בנק/GettyImages 
 

חולפות להן דקותיים, אולי שלוש, אני מתאר לעצמי שסליחה שאני שוחט כאן פרה קדושה אבל גם אם היא מחרבנת, בטח בשלב הזה היא כבר סיימה ומחייג שוב אל המספר המועדף עליי כרגע, ושוב אותה המתנה מורטת עצבים שממחישה כל כך טוב שכל העניין הסלולרי הזה הוא אשליה אחת גדולה, ושאם הבנאדם שאתה רוצה לדבר איתו לא נמצא מולך אז שום דבר לא בטוח, ושוב חולפים עשרה צלצולים והדאגה שלי הופכת לחמת זעם, אני נזכר בסבתא שלי זכרונה לברכה, שהיתה שולחת לי סמס ומצלצלת לשאול אם קיבלתי אותו, והזמן חולף והצלצולים נפסקים ואני מגיע להודעה של המשיבון, זה השפל של כל השפלים, וואלאק לא בא לי לקבוע עם הבחורה המאותגרת סלולרית הזאת וגם לא לראות אותה בשנה הקרובה, שתירקב היא ואמא שלה ואחותה והמתנה והקניון והחירבון, אני עושה את התכניות שלי לבדי כאילו נותרתי רק אני בעולם ונשבע שלעולם, לעולם לא אתקשר שוב!

 

 

ואז הטלפון מצלצל והשם שלה מהבהב על הלוחית הקטנה של המכשיר שלי ואני לוקח שתי נשימות, כדי לא לנבוח עליה בטלפון: "למה את לא עונה אף פעם לסלולרי שלך יא'ניאנדרטלית! למה את מסתובבת איתו בכלל אם הוא אף פעם לא עושה את העבודה!" ואני עונה לה מצופח מדבש: "היי! מה קורה?" ונפלט לי - באמת שנפלט לי - "צלצלתי פעמיים, איפה את?!" והלך על כל הנונשלנט, אני כבר לא הגבר האפילי אלא איזה ילד מתבכיין ששכחו אותו בבית. "כן, היתה לי בעיה עם הטלפון" היא ממתיקה בקולה, "שתית כבר קפה הבוקר?" בדיוק על זה רציתי לדבר איתך אני צורח לעצמי בלב, "את באה לאסוף אותי?".

 

הצלצול שלה

בוקר יום שישי מוצא אותי בקפה האהוב עלי בחברת מ', שניים הפוך חלש וקרואסון שקדים אליפות. מ' היא ילדה טובה בת 27, שרק צירוף מקרים קוסמי לא סביר גרם לכך שהיא עדיין לא נשואה + משכנתא. בעודי טוחנת את הקרואסון להנאתי, היא מקטרת לי על הדפקט הנוכחי, שרוצה - אבל לא הצליח להחליט מה, ואני תוהה איך מ' הצליחה להגיע לגילה המופלג ולהישאר נאיבית כל כך.

 

בעודנו מרכלות על היצורים ההזויים לחלוטין שעובדים אתנו, הנייד שלי מצלצל. מבט אחד בצג וחיוך מתפשט על פני. אני מפטירה "זה הוא" מחויך למ' ועומדת להשיב לשיחה כשלפתע האדמה רועדת ובית הקפה החביב הופך לזירת סצינה מ"להרוג את ביל".

  

בהילוך איטי אני שומעת את מ' זועקת זעקת קרב שנשמעת דומה מאוד ל "לאאאאאאאא" בעודה שולחת מכת קרטה חדה ומדויקת למרכז זרועי, וגורמת לי לשמוט את הנייד לרצפה. עיני מתעגלות בהפתעה מהולה בכאב, ואני נראית כמו עגלה הלומה ודואבת בתוספת פרורי קרואסון שקדים מסביב לפה. ללא ספק אחת ההופעות היותר מחמיאות שלי. שלוש מחשבות תוקפות אותי בו זמנית:

- אווץ'!!!!!!

- מאיפה המיומנות המטורפת הזאת בקרטה?

- וואט דה פאק?!

 

את השלישית, מסתבר, חשבתי בקול רם. מאוד. "השתגעת?" עונה לי מ' בחמת זעם, "אני השתגעתי?" אני תוהה בקול רם, "מה פתאום את עונה לו?" היא ממשיכה בעצבים גלויים "לא יודעת, באמת. כי הוא התקשר??" "אז?" היא מתריסה, "אז הוא התקשר. ואת עסוקה. שיתקשר שוב! ג'יזס, לא למדת כלום?" מ' נראית כמו על סף התקף אפילפטי.

 

"אני באמת עסוקה" אני טועה לחשוב שמ' חוששת שמר בחור יגזול מזמן האיכות שלנו "אבל לא התכוונתי לייבש אותך. את לא מכירה אותי?" "תגידי, את סתומה או שאת סתם עושה את עצמך?" היא שואלת בחוסר סבלנות ניכר, "תלוי. מה יוציא אותי טוב יותר מהסיפור הזה?" אני מתייאשת. "זה לא משנה כמה זמן תדברי אתו, יא מפגרת! עצם זה שאת משיבה לשיחה כבר מציב אותך בעמדת פתיחה גרועה!" היא מטיחה בי " עמדת פתיחה למה?? זה לא כאילו שאנחנו במכירה פומבית לקניית תמונה של גוגן!" "סבבה, את צודקת" מ. מגייסת לעזרתה את כל הציניות שמעולם לא ידעתי שיש לה "בסך הכל מדובר במשא ומתן עליך. No biggy!" היא מחקה את המעברים שלי לאנגלית ואני מחליטה שזה הזמן להיכנע.

 
חברה לשעת צרה?
 חברה לשעת צרה? 
 צילום: אימג'בנק/GettyImages 
 

"משא ומתן עלי?" אני חוזרת על דבריה בנימת שאלה "מ' על מה לכל הרוחות את מדברת?" אני ממשיכה בטון מובס "אני שמחה שאת שואלת" היא משיבה בידענות מופלגת לגילה "אם כי אני חייבת להודות שאני מופתעת מזה שהצלחת להגיע לגיל 33 בלי להבין בזה כלום! ג'יזס, את נאיבית שזה משהו, את יודעת?"אז אחרי שאישרתי שאני נאיבית ("אוהבים אותך, טלי!") ומ' הבטיחה לפצות את בעלת הקפה המקסימה על הנזקים שגרם מופע הקונג-פו המאולתר שלה, זכיתי להסבר.

 

בשלב זה הודיתי למ' על עזרתה המבורכת והחיונית, ללא ספק, ונפרדנו בהקלה (היא - על כך שהצילה אותי מטעות חיי, ואני - על כך שאני מתרחקת מיד הנפץ שלה) הרמתי אליו טלפון, ובכך עברתי לפחות על 5 כללי בסיס ושתי הנחיות. "איפה את?" הוא ענה לי בטון מתוק וסמי-מודאג "התקשרתי פעמיים ולא היתה תשובה", "היתה לי בעיה עם הטלפון" אני חושפת אמת חלקית "יאללה, קפה של שישי בבוקר?" אני שואלת  "ברור! במקום הרגיל?" הוא שואל "אממ... נראה לי שנגוון הפעם" אני משיבה באניגמטיות "פשש... עד שחשבתי שאני מכיר אותך" הוא מסתלבט עלי "מותק, יו איינט סין נת'ינג יט" אני משיבה במסתוריות ויוצאת לאסוף אותו. רגע, זה בסדר שאני אוספת אותו?? שיט, איפה מ' כשצריכים אותה?...

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by