בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
תמונות מחיי נונה 
אם אלה החיים 
 
 בית האף הגדול    צילום: אילוסטרציה    
תמונות מחיי נונה |
 
נונה ד.

נונה מפעילה את חוש הריח מול סירחונות החיים בכלל והצחנה שעולה מבית האח הגדול בפרט. פרק מבאיש במיוחד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

המשפט 'אלוהים נתן לך במתנה את החיים על פני האדמה' הופך לקלישאה פתטית כשכל כך הרבה פעמים ביום מציפות אותי מחשבות יצירתיות כיצד אשים קץ לכל הסבל הסיזיפי הזה שנקרא חיים.

 

חוץ מזה, מה פתאום מתנה? שום דבר בהתמודדות היומיומית לא מרגיש לי כמו תשורה מפנקת או מרנינה. הדיכאון פושט באבריי כמו רעל חומצי שמחסל את תאי השמחה והוויטאליות בגופי בקצב של התפתחות תא סרטני ממאיר, ורגשי האשמה המוכרים משכבר הימים מלווים אותי על כל צעד ושעל - בעיקר על הצלקות שהותרתי בנפשות ילדיי האהובים בעקבות התנהגות הורית לקויה על פני השנים, פלוס שריטות נפשיות בתורשה גנטית, פלוס העניין המטריד שביום שהענקתי להם חיים גם גזרתי עליהם דין מוות.

 

לא מעט אני תוהה אם הדיכאון שאני מאמצת הוא לוקסוס של עצלנים או שהעצלות היא השיתוק שבא כתוצאה מהדיפרסיה. אני יודעת שבזבזתי את כל האשראי לחידלון, ואלוהים עדי שבאופן יחסי למצולות בהן שקעתי בעבר, היום אני עומדת במטלות היומיום ומשתדלת לתפקד כהורה ואדם אחראי. אבל העובדות הן שבכל יקיצה שלי יש טונות של טינה ליקום - אני קמה כל בוקר מיואשת וחסרת כל חשק לחיות, כשכל מאוויי הם להתחבא מהעולם בהסתאבות תחת השמיכה, ולהתעלם ממכשיר הטלפון ומשאר חובות חברתיים. עד שלאט לאט בעזרת ג'וינט ועוד אחד חושיי מתקהים מספיק כדי שאצלח עוד יום.

 
 
 

אם אפשר במטותא להקטין לי את המינון ההורמונלי של עניינים הקשורים בהולדה; הבנתי, מיציתי, סיימתי, מספיק. ולא אכפת לי אם יצמח לי שפם

 

 

באופן כללי, חודש נובמבר הסתמן כחודש בעייתי: אחרי שנים של חוסן פיזי כשל סוסה נדבקתי מבני בשפעת קשה, וכאילו להרגיז עוד קצת את מערכת העצבים הרופפת שלי גם קיבלתי מחזור שלוש פעמים רצופות בחודש זה בלבד. כאן הרגע לפנות לקדוש ברוך הוא, או למי שאחראי שם בחוץ על סדרי עולם: ריבונו של עולם! אני או-טו-טו בגיל הבלות, אם אפשר במטותא ממך להקטין לי את המינון ההורמונלי של עניינים הקשורים בהולדה והתרבות משום חוסר הזדקקותי להם; הבנתי, מיציתי, סיימתי, מספיק. ולא אכפת לי אם יצמח לי שפם.

 

 

לעתים אתה כל כך מייחל לרגע מסוים ותולה בו את פסגת האושר ואז מגיעה אכזבה מרה - בשבוע שעבר תקפה אותי שפעת שסתמה את דרכי הנשימה, כל כך חיכיתי לרגע שהאף ייפתח ואוכל לשוב ולנשום, כאילו ריח לבלוב הדרים או ניחוח שמנים ארומטיים ממתין מעבר לגודש המוקוס שסתם את מערות אפי. ואז... עוד טרם נפטרתי כליל מהנזלת, חלחל לאפי ריח צואה כבד - הביוב של כל הבניין הציף וגאה בחצר יומיים עד שהבעיה נפתרה על ידי אינסטלטור, (ודווקא אחד חתיך עם קוקו ומבטא דרום אמריקאי, חף מכל כרס או חריץ אחורי שמבצבץ ממכנסיו).

 

 

אחרי מקרה הביוב התרגשה עליי סדרת סרחונות; לחתול הכי יפיוף שלי יש ריח מוות מבאיש מפיו והמצחינון הקטן נדבק אליי בעקביות ומתעקש לינוק את דש הבגד, כך שאם לא שמתי לב מבעוד מועד וסילקתי אותו מעליי אני הופכת בתוך שניות לנשאית של צחנת מוגלה.

 

עוד קטסטרופת ריח בת שלושה ימים נפלה עליי כשהתנדבתי להאכיל את החתולה בת השמונה עשרה של אחי, גם אותה ריח מוות מלווה בחודשים האחרונים על בסיס קבוע. ואם לא די בכך אז כפי שציינתי, קיבלתי ווסת שלוש פעמים רצופות במהלך נובמבר, וריח של אורחת הנשים דבק בנחיריי בלי סימוכין, כי דווקא בין רגליי הכל רחוץ ומסובן. בקיצור, צחנה אופפת אותי מכל כיוון עד שבא לי לחזור ולהיות מנוזלת ושמערות אפי יחסמו למולקולות הריח כאחרונת הטטרנים.

 
מעיין הישועה
 מעיין הישועה 
 צילום: צילום מסך מתוך אתר מקו 
 

ואם כבר תתרנים ובעלי מוגבלויות אחרות: שפכתי כל כך הרבה מילים בענייני סחי ושופכין של הנפש ושל החוטם אז איך אפשר בלי כמה מילים על הריאליטי הטלוויזיוני הכי מענג בביזיונו - מופע החריגים של "האח הגדול"; תגידו, האמנתם שההפקה תוותר כל כך מהר על מיצג הרפש האנושי מעיין-"תסתום מוטי! אתה לא תשתיק אותי"- פריחודדה? לדעתי זאת טעות גדולה של הפקה מתחסדת ומתיפייפת, טעות שתעלה להם בצופים צמאי דם כמוני - משום שכעת בית האח הגדול הוא סתם מיצג משמים של חריגים לייט בלי פה הג'ורה ההריוני, (איפה שירותי הרווחה כשצריכים אותם), שיקפיץ את העצבים של הדיירים ובעקבות זה את רף העניין המציצני שלנו - הצופים בהם.

 
 

אני מאוד מקווה שלא אתבדה, ובקרוב נוכל לעודד את ההתכתשות בין השניים השייכים לאותה קהילה בקריאות 'חמודה, תקרעי לה ת'צורה!'

 

 

אני מודה שהטיקים של בנצי האינסטלטור מקשטים מדי פעם המסך באופן מבדר קלות, והטמטום של אלין-"אוי איזה דבילית אני, אמרתי שמנחם בגין היה ראש הממשלה הראשון והוא בכלל היה הנשיא הראשון". אבל ישועת הרייטינג לא תבוא מיוסף- "אני מרגיש צבוע בכל פעם שאני עושה רייקי לחסה", או מהרומן המקרטע בין איילה-"מי ייתן לי להנחות תוכנית בטלוויזיה עם פגם בדיבור ושכל צמר גפן" לבין סער-"אני מאצ'ו ישראלי ממוצע מנותק מרגשות".

 

בכל זאת, אם להתנבא אז אני צופה קרב חתולות שיחלק את הבית לשני מחנות, בין הדתל"ש ההומוסקסואל גואל- "אני אנין טעם שלא נכנס לעימותים, רק בוחש ומסכסך בשקט" לבין סתיו הקוקסינל המתבכיינת- "מעיין אמרה עליי שיש לי מקל בתחת". אני מאוד מקווה שלא אתבדה, ובקרוב נוכל לעודד את ההתכתשות בין השניים השייכים לאותה קהילה בקריאות "חמודה, תקרעי לה ת'צורה".

 

ואחרון אחרון חביב: ראיתם את הקריזה בעיניים של פותנה בעקבות ההעמדה שלה להדחה? איזה פחד לצפות בשתיקתה הרועמת וממש לשמוע את גלגלי מוחה טוחנים: "חכו, חכו, חארות כפויי טובה, אני מנקה ומבשלת לכם כל היום, ואתם רוצים שאני אעוף? על מה תצעד קיבתכם לאחר לכתי? על הבלינצ'ס המגעיל של שרה- 'אני תמיד נותנת קודם לאחרים, אני תמיד שמה את עצמי במקום האחרון' הפולנייה?".

 

ונונה רק תוהה הרהורי כפירה לא פוליטיקלי-קורקטיים בעליל: האם בני הבית לא חוששים שבגלל ההתנהגות היהודית המתנשאת שלהם, הערבייה תירק להם בחומוס?

 

 

 

 

תמונות מחיי נונה | לכל הפרקים

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by