בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
תמונות מחיי נונה 
דבר אלי 
 
 כולם מדברים ואף אחד לא מקשיב    צילום: אימג'בנק/GettyImages    
תמונות מחיי נונה |
 

לכולם יש בעיות בתקשורת המשפחתית. אצל נונה כמו תמיד, גם התופעה הזו מתקיימת בקיצוניות, אביה המשורר מתאר את המצב במדויק, בחיוך לצד דמעה זולגת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

בעקבות סידור ניירת וספרים יצא לי לשקוע השבוע בשרעפי נוסטלגיה עם תמונות ילדיי כשהיו קטנים - מיצג מרהיב ומענג של תמימות ומתיקות. טונות של תום וקבלה יש בעיניהם הזאטוטות - שני פצפונים עושי דברי. כמה טיפשות ואטימות הייתה בי לחשוב שכך יישארו הדברים לנצח, ושתמיד אהיה בעיניהם אמא בגובה שלושה מטרים שמסוגלת לקטוף עבורם את הירח אם רק יצייצו.

 

שעות ארוכות בהיתי בתמונות, עורגת בגעגועים אל הימים בהם כף רגלם הקטנה הייתה נתונה בהתפנקות בתוך כף ידי, אל הזמן שכל מילה שהפלצתי נשמעה בעיניהם כדברי אלוהים חיים, התמימות חסרת הציניות, האהבה השלמה שלהם כשהם היו בטוחים שאני היצור היפה בעולם, בעלת ריח מופלא וקול ערב ומלטף כקטיפה. היום אסור לי לשאת את קולי הקרפדי בשירה מבלי שיסתלבטו עליי בציניות על השירים מימי 'אנו באנו', על הזיופים הצורמניים וקולי הלא ערב בעליל.

 
ימי התום
 ימי התום 
 צילום: אימג'בנק/GettyImages 
 

נזכרתי גם בצורך שהיה להם לשתף אותי בכל דבר קטן שקרה להם, בפטפוטים שלהם - לפעמים אינסופיים, עד שייחלתי לשתיקתם - לו רק הייתי יודעת שכל זה זמני ויבוא היום שאעניין אותם כמו שיעורי בית, הייתי שותה בצימאון כל פטפוט וסיפור שרצו לחלוק עמי.

 

מיחסים תלותיים ותקשורת אבסולוטית עם שני צאצאיי נשאר לאחרונה רק שובל של סוף עידן השליטה שלי בהם ותחילת ימיהם כישויות עצמאיות בשטח. השיחות של פעם הצטמצמו ל: "שמת את הסנדוויץ' בתיק?", "לקחת מפתח?", "יש לך כרטיסייה?", "חייבים משהו חם, אמרו שמזג האוויר יתקרר בבת אחת".

 

והמתבגרים מצידם גם לא מכבירים יותר במילים: "כן." "כן." "לא." "לקחתי" "לא קר לי" "ביי." העניין שלהם בי מסתכם פחות או יותר בשאלות: "מה הכנת לאכול?" "אפשר להביא חבר/ה?" "אני יכול/ה לחזור בשלוש?" "יש לך כמה שקלים?". בכל פעם כזאת ממלאת אותי תחושה חמוצה של פספוס ואני נשארת עם חצי תאוותי בידי ועם רחמים עצמיים מהולים בטונות רגשי אשמה, כשקרביי זועקים אליהם באילמות: "אופפפפפפפ, דברו אליי, בבקשה שתפו אותי בחייכם."

 
 

 

גם בגזרת היחסים ביני לאמי התקשורת לא מזהירה, בלשון המעטה; מרבית חיי הייתי עסוקה בלשנוא את אמי ולהעניש אותה במידור מוחלט מהמתרחש בחיי. בשנים האחרונות אני מתרככת ומפלסת לה מקום של חמלה בלבי, אבל הדבר הבולט ביותר ברגעים בהם אנו נפגשות ובשיחות הטלפון שלנו הוא הנתק התקשורתי. פעם ביום מתנהלת בינינו שיחה בה היא שואלת "אז מה נשמע?" "מה שלום הילדים?" "אתם באים בשבת?" ואני עונה: "הכל בסדר", "הילדים בסדר", "עד שבת עוד נראה". תוך שניות ספורות מתמצות כל המילים שיש לנו להחלפה ובסופן משתררת שתיקה מעיקה שממלאת אותי ברחמים על אמא שבוודאי חשה מיותרת.

 

ואם בחוסר תקשורת בין הורים לילדיהם עסקינן אז הנה משהו שימחיש איך הלקות הזאת עוברת מדור לדור כמעט כמו תורשה גנטית; בשבועות האחרונים אבא שלי מתעורר מהדיכאון בצעדי ענק - מזומבי בוהה ולא מתקשר הוא הפך כמעט בן לילה לפטפטן ולגרפומן בלתי נלאה שפורט בחרוזים על הנייר את כל עולמו ומשנתו. אם להודות על האמת, האיש מוכשר וכמות הכתבים הזורמים תחת ידו ממוחו הנובע מעוררים בי קנאה.

 

 

מכל ההרכב המשפחתי שלנו, יש לאבא שלי קהל המורכב מבן אדם אחד בודד - אני הקוראת היחידה שקוראת את החריזה הסרקסטית, האחים שלי מתחמקים ממנו ומהדפים שהוא מגיש להם לקרוא ואמא שלי חסרת הבושה פשוט אומרת בקול רם ובנוכחותו שלא מעניינות אותה השטויות שלו.

 

בשבת האחרונה התכנסנו כל האחים לארוחת צהריים אצל ההורים, בשנייה שנכנסתי אבא דחף לידי דף עם פואמה חדשה, לא מסוגל להמתין שנייה אחת שאפרוק את תיקי מגבי - כאילו לא נותר זמן אחרי שבזבז נתח ניכר מחייו על דיכאון. לא יכולתי לגייס סבלנות וריכוז לדברים הכתובים מולי ואחרי כמה שורות הנחתי את השיר בצד וגלגלתי ג'וינט לאחי ולי. כך יצא שמשאכטה לשאכטה ובין להג למשנהו שכחתי לסיים לקרוא את הדף שהוגש לי.

 

 

ביום ראשון בשמונה בבוקר הופיע מר אבא בפתח ביתי, דבר שאינו קורה כלל בשגרה, ומסר לי ביד דף עם שיר תוכחה חדש, חם מהתנור:

 

קשה לך בתי עם זוג הזקנים,

איך תסבירי עצמך (הם לא מבינים).

היה לך קשה לקרוא דף אחד ויחיד,

(אולי ייתן דף נוסף ואותך זה מפחיד).

קשה הריכוז עם סיגריה של סם,

זה מפסיק הנירוונה, זה עוצר המיקסם.

ומחר תחבקיני: "אתה אבא מתוק",

לך תדע כוונה - לחמור או לשמוק.

 

אל דאגה ילדיי - אני מוותר,

אקרא את שיריי מול המקרר.

שם תמונתכם מוצמדת במגנט אל הדלת -

ושם תשמעו, ברירה אין אחרת.

 

(ותודה שקראת לפחות חצי דף,

היית קוראת את כולו - היה יוצא מהאף).

 

 

 

תמונות מחיי נונה | לכל הפרקים

 

 

 

 

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by