בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אפריקה-ישראל 
חילוץ נוסח נמיביה 
 
 אל שמורת אטושה    צילום: כל התמונות ודים פישביין    
אפריקה-ישראל |
 

פרק 3 ביומנו של ודים באפריקה והפעם אנחנו חוזרים אליו כשהוא מנסה לחלץ את חבריו שנתקעו עם ג'יפ מקולקל באמצע שמורה שורצת אריות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

בפרק הקודם עזבתם אותי ואת חבריי בדיוק כשהתחיל להחשיך בשמורת אטושה בנמיביה, שם הג'יפ שלנו נתקע. רק כמה מטרים מהלביאה המפחידה. היינו לבד על השביל, לא היו מכוניות או אנשים באופק וממש לא ידענו מה יהיה הלאה.

 

בסוף החלטנו לנסות לתפוס טרמפ, לאחר כ- 10 דקות הגיעו שני רכבים שעצרו לנו. הסברנו להם כי אנחנו תקועים, והם הסכימו לתת לנו טרמפ לנקודה הקרובה ביותר עם אנשים ותקשורת. החלטנו ששני אנשים יצאו להזעיק עזרה ושלושת האחרים יישארו בינתיים בג'יפ ויחכו לחילוץ.  אני התנדבתי לצאת.

 

רוסי-ישראלי ולבנוני-אנגולי ברכב אחד

לאחר שנכנסתי לרכב הבנתי במהרה שגם הנסיעה הזו תהיה חוויה, שכן הנוסעים בה דיברו במבטא ערבי ואת המבטא הישראלי שלי לא יהיה להם קשה לזהות. החלטתי שאני מעוות את המבטא שלי שישמע כמה שיותר רוסי, מה שהתגלה כמשימה לא קשה במיוחד. לאחר שיחה קצרה, הבנתי שהמשפחה שאספה אותנו היא ממוצא לבנוני, שעובדת באנגולה כבר 16 שנים בעסקי יבוא ויצוא ולמזלי הם לא שאלו אותי מהיכן אני ולא זיהו את המבטא שלי. אז הפרנויה שלי שאולי ירצחו אותנו באמצע המדבר וישליכו אותנו לטרף לאריות קצת נרגעה.

 
 

מארגנים משלחת חילוץ

 

לאחר נסיעה של 40 דקות, הגענו לקבלה של האכסניה הקרובה. פניתי ישר לפקידת הקבלה והסברתי לה שחברים שלי תקועים 40 קילומטר משם עם ג'יפ שלא יכול לזוז. היא ביקשה ממני להמתין והלכה לעשות שיחת טלפון, בינתיים הצטרף אלי השותף שלי לחילוץ, והצעתי לו שאולי עדיף שהוא ימשיך לתפוס טרמפים לכיוון המלון שלנו כדי לפגוש את שאר הקבוצה שנשארה במלון ולהתחיל להזיז עניינים על מנת לסדר רכב חלופי שיכנס לשמורה ויחלץ את הנשארים. השעה הייתה כבר 6 בערב וכיוון שבאותו הלילה היה עלינו כבר להתייצב בגבול על מנת לעלות על טיסה חזרה לאנגולה, היינו מוכרחים לפעול מהר.

 

10 דקות מעיקות עברו עד להגעתה של הפקידה, בפיה בשורה משמחת שהבחור שמטפל בדברים מסוג זה בדרך אלי. לאחר זמן קצר הגיע רכב פרטי עם שני בחורים במדים של המשרד לאיכות הסביבה, הסברתי להם מה קרה, הם שאלו אותי אם יש לי כבל גרירה וכשעניתי בשלילה, הם נעלמו לעוד 20 דקות של חיפושים אחר הכבל.

 

בחזרה לשמורה ושוב מפגש עם אריות

 

בסופו של דבר יצאנו לדרך, במהירות של 110 קמ"ש בשביל עפר, כאשר המהירות המותרת שם עמדה על 60 קמ"ש ומי שנהג ברכב, משרדו אחראי אכיפת נושא המהירות בשמורה. לאחר כ-20 דקות נסיעה הבחנו בצד הדרך בלהקה של שלושה אריות זכרים צעירים, פשוט שוכבים בשולי הדרך אחד אחרי השני. הם עדיין לא היו בשיא בשלותם ורעמת ראשם המפורסמת הייתה בראשית צמיחתה, אך עם זאת, הם היו גדולים ומפחידים מספיק כדי לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא מהרכב. בן רגע שכחתי מכל נושא החילוץ והגרירה וכל מה שעניין אותי וגם את המלווים שלי, זה להביט בפליאה ביצורים המרהיבים האלה. כשאחד האריות התקרב לרכב, תוך מאית שנייה הרמתי את החלון והתחבאתי מאחוריו, כי היה נדמה לי שעוד רגע יכניס האריה את ראשו לתוך הרכב וירצה לנגוס במשהו או במישהו.

 

כשהגענו לג'יפ התקוע, נתגלה לעניינו מחזה קצת משעשע ויחד עם זאת מרגיז נורא. אורות החירום של הרכב הבהבו ובתוכו אף נפש חיה. כל הדלתות היו סגורות וגם בלם היד היה מורם, כך שגם אם הייתי רוצה לגרור את הרכב אי אפשר היה לבצע זאת. החלטתי לבצע חיפוש קצת אחר המפתחות, שכן ייתכן והיו מספיק חכמים והסתירו אותם מתחת לגלגל או משהו, אך גם הניסיון הזה העלה חרס. אפילו פתק לא השאירו. נאלצתי לבשר למחלצים שכנראה שבזבזתי את זמנם לחינם, ושנצטרך לחזור על עקבותינו, ולאחר כמה סליחות כנות, קברתי את עצמי בתוך המושב האחורי ומרוב בושה שתקתי כל הדרך עד למלון.

 

דרינק על הבר

בשעה 9 לערך חזרתי למלון ומצאתי חלק מחבריי יושבים בבר ואת השאר מתקלחים או ישנים. כמובן שהם טענו שהם דאגו נורא, אך כל מה שהיה לי בראש היא מחשבה עד כמה שאני מרגיש פראייר, ושבסופו של דבר, אני, שהתנדבתי לנסוע ולדאוג לחלץ את חבריי, הוא זה שהכי נפגע מכל הסיפור.

כמה ימים מאוחר יותר גם גיליתי שבינתיים שאני הייתי בדרכי לחלץ אותם, הם כבר שכבו על מיטות הספא וקיבלו מסאז'ים מפנקים אחרי יום קשה במיוחד. אך כל זה מתגמד לאור העובדה שזכיתי להיות היחיד שבאמת יצא לו לראות להקה של אריות במרחק נגיעה.

 

מתחיל המסע הביתה- לאנגולה

בפרק הבא: אני יושב ברצועת ההפקר, ומחכה לנס
 בפרק הבא: אני יושב ברצועת ההפקר, ומחכה לנס   

 עוד באותו לילה, לאחר שינה של כמה שעות ספורות, יצאנו לכיוון הגבול. הנסיעה לשם לקחה כשעתיים ואת רובה העבירו כל הנוסעים בשינה ונגיחות בחלונות הרכב. הגענו בשעה 5 לפנות בוקר, כפי שתכננו, אל הגבול שבין נמיביה לאנגולה, ולאחר התחשבנויות עם נציג חברת השכרת הרכבים אספנו את הציוד והתקדמנו לעבר מעבר הגבול. כשהגענו אל המעבר מצאנו אותו שומם מאדם ולאחר כמה דקות של סריקות בתוך המשרדים מצאנו כמה חיילים שמסרו לנו שהגבול סגור ויפתח רק בשעה 7. בבוקר. לקח לנו קצת זמן לעקל את העובדה שיתכן ונצטרך לחכות עד לפתיחת המעבר, אך היינו נחושים בדעתנו, כמו כל ישראלי, לבדוק האם יש אפשרות עקיפה.

 

לא עברו כמה דקות וייצא קצין ממשטרת הגבולות והסביר לנו שאין לנו ברירה אלא לחכות עד אשר יפתח הגבול. הסברנו לו שאנחנו חייבים לעבור את הגבול בחצי שעה הקרובה כי אנחנו צריכים לתפוס מטוס בצד האנגולי במרחק של חצי שעה נסיעה מכאן, אחרת נהיה בבעיה.

 

בפרק הבא של "אפריקה-ישראל | יומן-מסע" הסיפור מגיע לשיא חדש ולא צפוי כשהחברים מנסים לעבור את הגבול רק כדי להיתקע מיד אחר כך בשטח ההפקר שבין נמיביה לאנגולה, בלי אפשרות לעבור את הגבול לאנגולה, וללא אפשרות לשוב על עקבותיהם בחזרה לנמיביה. איך זה ייגמר עבור קבוצה של תשעה אנשים לבנים, שעומדים חסרי אונים בשטח הפקר בין שתי המדינות? והאם הם יצליחו לתפוס את הטיסה שלהם בזמן ולחזור לבתיהם בעיר הבירה של אנגולה?

 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by