בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
הורים וילדים  
למה ילדים משקרים? 

למה ילדים משקרים?

 
הורים וילדים  |
 

לרגל הראשון באפריל, "חג השקר הבינלאומי", רצינו באמת לדעת, למה הילדים שלנו משקרים, ואם לפעמים זה בסדר לשקר להם חזרה?

 
 
 
 
 
 
 
 
 

מכירים את זה, שבדיוק ברגע בו התמקמתם בתנוחה האהובה על הספה, הטלפון מצלצל ומן העבר השני ממתין מי שממש לא מתחשק לכם לדבר איתו? מי מאיתנו לא חטא בנפנוף הזה, שמסמן לילד או לבן הזוג :"תגיד שאני לא בבית!".  

 

אנחנו מאוד מאוכזבים מהילדים שלנו כשהם נתפסים בשקר, אבל לא אחת שוכחים, שמי שהיו הראשונים להדגים אותו בפניו - הם כנראה אנחנו. מה שאצלנו מוגדר באופן מוחלט ולגיטימי כשקר לבן, הוא סתם עוד שקר עבור ילדינו הרכים. אפילו הנחיה טריוויאלית כמו "תגיד לדודה שזו המתנה שרצית!", יכולה בשיא התמימות להיתפש בפשטות כהנחיה לשקר.

 

טשטוש בין דמיון למציאות

בסך הכל רציתי לראות עוד קצת דייגו בטלוויזיה
 בסך הכל רציתי לראות עוד קצת דייגו בטלוויזיה  
 צילום: אילוסטרציה: אימג'בנק/gettyimages 
 

כשחושבים על זה לעומק, קטגוריה אחת של שקרים היא של אלה שבעצם נאמרים בהנחייתנו. אבל בואו לא ניתמם, לא כל המניעים העומדים מאחורי חוסר אמירת אמת הם עד כדי כך טהורים.

 

מטרתו השכיחה ביותר של השקר היא הימנעות מהשלכות לא רצויות: עונש, כעס, או אי עמידה בציפיות. הילדים שלנו לא קדושים, ולא תמיד יש להם האומץ להתעמת עם ההשלכות של מעשיהם. השקר מספק קיצור דרך, שלעיתים חוסך מהם בדיוק את החוויה השלילית שממנה הם מנסים להימנע. אבל השקר המבלבל ביותר, זה שעלול לסבך אותנו במצבים הכי מביכים, הוא זה שלפי הגדרת המומחים אינו נתפש כלל כשקר אלא טשטוש בין דמיון ומציאות: "אמא, היום יצאנו לטיול על הירח ופגשנו חייזר ירוק". כל עוד הילד מספר לנו על החייזרים הירוקים בגן, השכל הישר שלנו מגן עלינו מפני נזיפה בגננת על שלקחה את הילדים שלנו לחללית מבלי לבקש מאיתנו רשות. אבל כשאני בעצמי שואלת את גוזלי הרך מאיפה הגיע הסימן השחור הזה שמעטר את ירכו והוא בהבעה של מלאך משיב לי "אמא עשתה לי"... אני רק תוהה מה היה קורה לו את אותו משפט הוא היה אומר לגננת.

 

שלב התפתחותי תקין

מחקרים מצביעים על כך כי מבוגרים משקרים בממוצע לא פחות מאחת ליום. אם כך - לנו, להורים, מותר, אבל אוי ואבוי אם הילד אמר שהוא עשה שיעורים בחשבון בשעה ש'אמא שרלוק' גילתה, רחמנא ליצלן, שלושה תרגילים שהוא לא פתר. מייד אנו נתקפים ברטוריקה נפוחת חזה אודות חשיבותה של אמירת אמת.

כמה לא מפתיע לגלות כי מחקרים מצביעים על שכיחות גבוהה של שקרים גם בקרב ילדים ובני נוער, אך הסטטיסטיקה מראה כי דווקא ילדים חכמים נמצאים בסיכון גבוה להפוך לשקרנים כרוניים. אז רגע לפני שנשאב להם 'איי קיו' כדי "לשמור על יושרם", ננסה לגלות: למה בעצם ילדים משקרים? באיזה גיל מתפתחת בכלל היכולת לומר שקר? האם נדב הג'ינג'י, החבר הדמיוני שאחראי לכל מעשי הקונדס, הוא שקר מניפולטיבי או תוצאה של דמיון מפותח? וכיצד מומלץ לנהוג עם ילדינו על-מנת לחנכם ליושר ואמינות?

 

פרופ' אבי שגיא-שוורץ, ראש המרכז לחקר התפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, מסביר כי שקר הוא שלב התפתחותי תקין אשר מופיע בסביבות גילאי שנתיים וחצי-שלוש, אלא שבשלב זה הוא דל מניפולציות אך רווי דמיון. "בשלבים הראשונים, מה שנתפש בעינינו כשקר אינו אלא אקספלורציה (תהליך גילוי) של הילד את הקשר שלו עם הסביבה, כפי שהוא נוהג לקיים תוך עיסוק במשחקי 'כאילו' החביבים עליו כל-כך בגילאים אלה". לדבריו, גבולות המציאות והדמיון מיטשטשים תוך כדי בדיקה של הגבול בינו לבין סביבתו.  

 

ד"ר תרצה יואלס, ראש התחום היישומי במרכז להתפתחות הילד באוניברסיטת חיפה, מציינת כי עצם היכולת להתחיל לשקר מותנית בהבחנה שעושה הילד בינו לבין הסביבה: "הילד צריך להבין שאחרים ואני זה לא אותו דבר", מסבירה יואלס. "כל עוד אתה מאמין באיחוד בין העצמי לסביבה, אתה יוצא מנקודת הנחה של כל מה שידוע לך ידוע גם לסובב אותך, ובמצב כזה - שקר אינו רלוונטי. היכולת להבדיל בין השניים (אני והסביבה) תוליד את היכולת לשקר".

יואלס מזהירה מפני תקיפה חזיתית של התופעה, בעיקר בשלביה הראשונים: "חשוב להבין שמתחולל כאן תהליך מדהים, לפחות מבחינתו של הילד. מה שקורה לו בעולם הוא חוויה מאוד אישית שלו. המעבר מעולם הדמיון למציאות הוא תהליך שבו לילד יש'Delay' (עיכוב). מבחוץ אנחנו מפרשים את ההתנהגות כאמירת שקר, אבל מבחינת הילד - זו הייתה החוויה. לכן אין טעם להתעמת איתו באמירות כגון: 'שיקרת!'. מנקודת מבטו הרי לא מדובר בשקר, בשעה שעבורנו זהו תיאור לא אמיתי של המציאות".אם התהליך ההתפתחותי כרוך באופן טבעי כל-כך בהופעת שקרים, ונוכחותם כה שכיחה בחיינו, מתעוררת השאלה אם יש בכלל טעם לנסות ולפעול נגדם.

 

סוגיה מוסרית

מסובבת אתכם על האצבע
 מסובבת אתכם על האצבע  
 צילום: אילוסטרציה: אימג'בנקgettyimages 
 

פרופסור יעקב יהושע רוס, מי ששימש שנים רבות כמרצה לפילוסופיה המתמחה בתורת המוסר והאתיקה באוניברסיטת תל-אביב, סבור כי אמירת אמת היא אחת מאבני היסוד של תקשורת בריאה בין אנשים: "שקר כשלעצמו הוא דבר רע שיש להימנע ממנו כמעט בכל הזדמנות. האמת תמיד נדרשת, היא היסוד לתקשורת אנושית. אין לנו היכולת לטפח יחסי אנוש אם אין לנו אמון זה בדברי זה. מי שמשקר מאבד בעינינו את מהימנותו, אנחנו לא יכולים לסמוך עליו. לכן, כמעט תמיד מי שאנו סומכים עליו הוא מי שמוכר לנו כדובר אמת. האמינות נדרשת ליחסים תקינים. לגבי ילדים וחינוכם, כדאי לטפח את ערך האמת ולשכנע אותם כי אם לא יאמרו אמת אנשים לא ישמעו להם ולא יכבדו את דבריהם".

 

ואולם, גם רוס נזהר מקביעות גורפות וקיצוניות של דבקות באמת בכל מחיר: "לפעמים בחיי החברה, יש אמת שהיא ממש כואבת וייתכן שיחסי אנוש ידחו את הצורך תמיד לומר אמת". רוס מציג דוגמה קיצונית לכך: "כשאדם נמצא על ערש דווי ואינו מודע לחומרת מצבו, עצם המודעות עלולה לגרום להידרדרות מיידית בבריאותו. במצבים כאלה מעדיפה המשפחה, פעמים רבות, לא לומר את האמת. יש לקחת בחשבון יחסי אנוש, רחמים וחסד, כי אלה, במקרים בהם האמת מזעזעת, עשויים להוביל לאי אמירתה. האמת מאוד חשובה ומרכזית בכל הערכים האנושיים, אך היא אינה הערך הבלעדי", קובע רוס ומוסיף גם היבט סוציולוגי: "יש הבדל בין חברות שונות מבחינה תרבותית. ישנן חברות מאוד פוריטניות המייחסות לאמת משקל רב, ולעומתן חברות בהן במקרים רבים אמירת אמת נתפשת כחוסר נימוס ואף כפגיעה ברגשות הזולת".

 

אם כך, מהו השלב בו שימוש בשקרים הופך לסוגיה מוסרית אצל ילדים?
על כך משיבה יואלס בבהירות: "לקראת גיל שלוש וחצי אפשר לדבר על הבחנה מוסרית ואבחנה בין מה שאסור למה שמותר. לכן, בשלב זה יתחיל להופיע השקר המכוון, על-פי רוב בשלב התפתחותי זה השקר הנאמר על-מנת להימנע מענישה. זהו השלב המוסרי הכי בסיסי, הנמצא בתחתית ההתפתחות של המוסר".

 

שגיא-שורץ מתאר את התהליך העובר במקביל על ההורים: "ההורים מנסים ללמד את הילד לפנות לערכים ולנורמות מקובלות. זהו תהליך סוציאליזציה, בו הם פועלים להפוך את הילד ליצור חברתי, שמבין ומאמץ את הנורמות והערכים בחברה בה הוא חי. יש לא מעט הורים, שכשילד עושה מעשה שאינו רצוי, מפעילים עליו עונש כטכניקה. העיסוק במחקר מראה שענישה גורמת לכך שאחת התוצאות של שימוש בה, כדרך להשיג תוצאות על-ידי ההורים או על ידי הסביבה - היא שקר".

 

שגיא-שְוַרץ מעמיק את ההסבר החושף את הפן החלש של ענישה ככלי: "השאיפה שלנו בתהליך הלימוד להיות יצור חברתי היא שהילד יפנים את הערכים הנרכשים. היינו רוצים שאלה יהפכו לחלק ממנו, ושבאופן הדרגתי הוא יפתח מצפן פנימי שמכוון אותו בהפעלת שיפוט של אסור ומותר, בצורה בלתי תלויה בעונש. ילדים שנחשפו לעונשים ישתמשו יותר באסטרטגיה של שקר ויפעלו מתוך פחד. הם בדרך-כלל יצייתו כשיש גורם סמכות לידם. הבעייתיות באופן פעולה זה ניתנת להמחשה, למשל כשהיא כבר מתבטאת אצל מבוגרים. ניקח כדוגמא כביש ריק בשעות הקטנות של הלילה ורמזור אדום. מבוגר שבילדותו חונך באמצעים של ענישה, עלול לקשור את הציות לחוקי התנועה בנוכחות שוטר או הסיכון לקבל קנס. אם הוא מאמין שלא ייענש או שלא יתפסו אותו, יש סיכוי שירשה לעצמו לעבור ברמזור אדום או לא לעצור בתמרור עצור".

 

כיצד תבדילו בין שקר לבין מניפולציה?

איך נלמד את הילדים לשמור סוד?

למה שלא נגיד לילדים שלנו את כל האמת בפנים?

 
 

הכתבה באדיבות מגזין הורים וילדים

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by