בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
תמונות מחיי נונה 
אמא חולה ואבא חסר אונים 
 
  צילום: אימג'בנק/GettyImages    
תמונות מחיי נונה |
 
נונה ד.

בגיל אחת עשרה החלטתי שכדי להשתחרר מהתופת בה אני חיה אין לי ברירה אלא למות. ניגשתי בערב לארון התרופות, לקחתי חפיסה עם תשעה כדורים נגד כאב ראש ובייסורים קשים הצלחתי לבלוע אותם לקרבי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

בבוקר אמא גילתה אותי ישנה בשלולית קיא וצעקה: 'מה זה כל הסוכריות האלה שהקאת בהמה!' ניסיתי לומר שאני לא מרגישה טוב והיא המשיכה לצרוח: 'בטח, ככה זה שטורפים בחזירות סוכריות בלילה', ושלחה אותי לבית הספר

 

לא השארתי מכתב או עדות אחרת למעשיי, פשוט חשבתי שאירדם ולא אתעורר יותר. הדבר הבא שאני זוכרת הוא את הפרצוף הזועם של אמא שבאה להעיר אותי בבוקר, גילתה שאני ישנה בשלולית קיא וצעקה: "מה זה כל הסוכריות האלה שהקאת, בהמה שכמותך!" ניסיתי לומר שאני לא מרגישה טוב והיא המשיכה לצרוח: "בטח, ככה זה שטורפים בחזירות סוכריות בלילה", ושלחה אותי לבית הספר.

 

דו"ח עדכני של עמותת עלם מדווח על כארבעה מאות אלף ילדים בישראל שחיים בסיכון: כ-40% מבני הנוער בארץ נחשפו למקרים של אלימות במשפחה. 34% מהם סבלו מאלימות מילולית, 18% חוו התעללות פיזית, 5% דיווחו על התעללות מינית. מכיוון שאלו רק המקרים המדווחים ניתן להסיק על עוד כמות נכבדה של ילדים החיים בתחושה שהם בני ערובה וזועקים באלם לעולם שיושיע.

 
 

בימים האחרונים נחשף עוד סיפור מחריד על הורים שהמוטו "חוסך שבטו, שונא בנו" הוא נר לרגליהם הבועטות בילדיהם. ידיעות כאלה מזעזעות אותי ומחזירות אותי לתחושת חוסר האונים והרצון להיעלם כמו לפני עשרות שנים - לימים בהם אני הייתי שק החבטות של אמא שלי. הפעם מדובר במשפחה צפון תל אביבית עם שני הורים רופאים שהתעללו בבנם. ולא, איני נדהמת מהנתון, מעולם לא טעיתי לחשוב שהורים שחובטים בילדיהם משל היו שק איגרוף הם בהכרח מובטלים קשי יום מאזורי מצוקה.

 
 
דוקטור להתעללות
 דוקטור להתעללות 
 צילום: אימג'בנק/GettyImages 
 

אבא שלי איבד את עשתונותיו ארבע פעמים בחייו וריסק אותי עד למצב בו הצטרכתי אשפוז, לעומתו, אמא שלי הייתה פורקת באופן יומיומי את עצביה עליי - בצביטות, דחיפות והטחת עלבונות כשהג'ננה הייתה מינורית, ובכאפות, בעיטות וקללות אם הקריזה עלתה לנקודת הרתיחה.

 

נכון שאמא ואבא שלי לא רופאים אבל גם הם התהדרו במקצועות חופשיים ובזעיר בורגנותם רכשו ווילה רחבת ידיים בלב שכונה גרועה, (שזה מן קומבינה שמזכירה מגורים בארמון הממוקם באמצע מחנה פליטים). חיינו היו מאובזרים בכל מה שיכול לסמל את מעמדם הכלכלי המורם של הוריי - שני רכבים, מכשירים חשמליים, נסיעות לחו"ל, חיי חברה פעילים עם ארוחות להמוני אורחים. אבל מאחורי החיוכים ובחדרי חדרים התנהלו חיים אחרים לגמרי -  כשאחרוני האורחים היו הולכים, אמא הייתה חוזרת לצרוח ולכפכף אותי על בסיס קבוע.

 
 

סיפרתי לחברה עד כמה אחיי ואני היינו צמודים בילדותנו וכיצד היום אנו נמנעים אחד מחברתו של השני, צחקה ואמרה בציניות מרירה: 'ברור, גם אנשים שעברו ביחד מחנות ריכוז לא רוצים להיפגש אף פעם, זה מחייה להם את התופת'

 

לכל אורך הילדות חלמתי שמישהו יזהה את מצוקתי ויציל אותי על ידי פירוק המשפחה הלא מתפקדת בה גדלתי, אבל לצד הזעקה האילמת שיבוא מישהו ויושיע, היה גם פחד משתק מהרעיון שאחיי ואני נשובץ בבתים שונים והחיים החדשים יפרידו בינינו לעולמים. באותם שנים היינו קרובים כשבט צפוף, טוטאליים אחד לשני, ובאווילותי חשבתי שכך יישארו יחסינו לעד.

 

לא הבנתי שהדבק שהחזיק אותנו אז בגלל אימת הורינו הוא בדיוק הסיבה לכך שהיום ארבעתנו ממעטים להתראות, והקשר שהתרופף בינינו מתקיים על בסיס אירועים כמו ארוחות שבת וחג או ימי הולדת. כשסיפרתי לחברה עד כמה אחיי ואני היינו צמודים בילדותנו וכיצד היום אנו נמנעים אחד מחברתו של השני, צחקה ואמרה בציניות מרירה: "ברור, גם אנשים שעברו ביחד מחנות ריכוז לא רוצים לפגוש אף אחד משם, זה מחייה להם את התופת".

 
להצטרף ולא לסבול את עצמך
 להצטרף ולא לסבול את עצמך 
 צילום: אימג'בנק\GettyImages 
 

רוב חלומות הילדות שלי עסקו בכיצד להימלט - ימים שלמים בהם כביכול ברחתי מהבית והרחקתי רק עד לרחוב המקביל, דרך תכניות נועזות לעלות על אנייה כמו מרקו מ"הלב" או בניית כדורים פורחים שלא המריאו ועד משאלות מוות ושלושה ניסיונות התאבדות עד גיל ארבע עשרה.

 

בשנים האחרונות יחסינו מפויסים, האנשים המבוגרים שהוריי הפכו להיות נראים לי אנושיים מתמיד ובעיקר אני מבינה שהם לא רצו להזיק לי בכוונה - הם פשוט לא ידעו אחרת, ואין לי יותר רשימת האשמות להטיח בהם. באמת ובתמים הגעתי למקום נעים ושקט בחיי שאינו עוסק או מתמרמר על הדרך בה גודלנו, אבל תמיד מלווה אותי תחושה של קבצנית של אהבה וחוסר ביטחון שמתבטאים בכל עימות עם אנשים לא מוכרים, השלטונות ושאר אנשי שררה - מולם אני מוצאת עצמי מכווצת את הנוכחות שלי ומאבדת גובה וגודל - כי כשאתה קטן וההורים שלך כל יכולים בעיניך, אתה מאמין שאם הם לא סובלים אותך יש להם סיבה טובה, ולך רק נותר להצטרף אליהם ולא לסבול את עצמך.

 

 

אנשים יקרים, אם אתם שמים לב שמישהו מילדיהם של חבריכם נמנעים מקשר עין ומשפילים מבט דרך קבע בתוספת לעמידה קפוצה עם כתפיים מכונסות  כאילו הם מנסים לצמצם את נוכחותם - יותר מסביר להניח שמדובר בילדים שחווים אלימות דרך קבע. ובכלל, לעתים אנו עדים לרגע אלים של אחד ממכרינו כלפי צאצאיו ועל אף שהסיטואציה מכווצת אותנו בהלם ובזעזוע איננו עושים דבר - והכוונה אינה לדיווח לשלטונות, אנו אפילו לא עושים דבר פעוט כלתפוס את אותו מכר/חברה לשיחה צפופה על התנהגותו כלפי ילדיו.

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by