בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טור אישי 
תמונות מחיי המשפחה: איך מעירים את הילדים בבוקר 
 
טור אישי |
 

לא חשוב כמה פעמים נבטיח לעצמנו שמחר זה לא יקרה, ושלא נהיה כמו ההורים שלנו, ארבעה מתוך שישה ימים בשבוע נפתחים בקונצרט צעקות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

זה מתחיל בקריאה לכיוון הגלריות של המתבגרים שלי: "ילדים בוקר טוב...", משלא נשמעת תגובה הופכת הקריאה לטון קצר רוח ופוקדני: "ילדים, כבר רבע לשבע", דממת האלחוט מעלה סופית את הסעיף ואז באה הצעקה"קומו כבר! אני לא מתכוונת לקרוא לכם עוד פעם!" שני המתבגרים זוחלים ממיטותיהם ויורדים הלומי שינה ומושפלי ראש, כדי לא לפגוש במבט הזועף שלי.

 

בקרים עבורי הם הזמן הכי אהוב והכי שנוא באותה מידה. מצד אחד, אלו רגעי קסם בהם העולם עטוף בקורי שינה ומתנהל בקצב המתאים לו לפני שתתעורר האנושות למרוץ היומיומי; מצד שני, אני קמה בבוקר זעופת פנים ומכווצת גבינים ורחמנות על ילדיי האהובים, שנפל בחלקם לסבול על בסיס כמעט יומי.

 

חוזרת לחייך

 

"תנמיכי טורים, אין צורך להחריב את הבוקר", מוחי נוזף בי תוך כדי הכנת הקפה. ובאמת, עד שהם מסיימים להתלבש אני עוטה על פניי חיוך ומנסה מהתחלה וברכּוּת: "בוקר טוב מתוקים שלי", אבל המתבגרים שלי לא בוטחים בשבריריותו של מצב רוחי, ומשחררים לעברי מבט חשדני.

 

בניסיון להציל את האווירה אני מנסה/מלהגת/חופרת בשיחת בוקר קלילה מול שני העייפים, כשמקסימום שיתוף הפעולה מצדם הוא הנהון בראש. מהר מאוד הופך הדיאלוג למונולוג, וגם אם איכשהו ניסיתי בתחילה להתעניין בתוכניותיהם של שני המנומנמים להמשך היום ולהיות חיובית ומאירת פנים, אני חוזרת לסורי צ'יק צ'ק ומתחילה להציק בענייני סלולארי שנשכח אצל חברים, או צרור מפתחות שאבד בפעם האלף, עד שמרוב ביקורת נדלק שוב הפתיל של העצבים, מתלקח לפרצוף כועס ומתפוצץ בצרחות חסרות שליטה.

 

ברור שבשנייה שהם יוצאים (יותר מדויק - נמלטים על נפשם) מהבית, אני נותרת מובסת נפשית עם טונות רגשות אשמה בבקרים בהם הגזמתי, מזילה דמעות למכביר, ומתחילה בסדרת שבועות ונדרים לשנות את דרכיי החל ממחר בבוקר - שהרי נשבעתי כל ימי ילדותי שלא אהפוך את הבקרים של ילדיי לסיוט, כמו שאמי היטיבה לעשות.

 

אני לא (רוצה להיות) כמו אמא שלי

לחייך או לזעוף?
 לחייך או לזעוף? 
 צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 

הבקרים בילדותי היו סיוט - אמא הייתה נשארת במיטתה, עייפה מלקום אלינו אבל מיתרי קולה המרעימים שלטו במרחב המחיה של כולנו: "כבר שבע", היא הייתה צורחת עלי ועל אחיי, פעמיים-שלוש, ומשהקצנו אל תוך שאון הבלהות היא הייתה ממשיכה בהורדת פקודות נבחניות מבלי לשנות תנוחה או להסיר מעליה את השמיכה.

 

נכון שאמא הייתה צורחת את פקודותיה מהמיטה ובמקום סנדוויצ'ים היינו לוקחים כסף מהארנק לקנות משהו אכיל בקיוסק שבדרך לבית הספר. ואני, קדושה מעונה שכמותי - קמה בכל בוקר ואף מכינה כריכים מפנקים וקופסאות עם ירקות ו/או פירות אבל ברור שילדיי היו מוותרים על כל האוכל הביתי הזה תמורת פנים מאירות ואוהבות על הבוקר.

 
 

"טעונת שיפור"

לפני כמה חודשים עשינו טבלה - הצמדנו עם מגנטים דף למקרר ובו רשימה של ימי השבוע וציונים לפי ארבעה סוגי התנהגות: "מקסימה", "נחמדה", "טעונת שיפור", "גרועה". אני חייבת להודות שחוץ משני "טעון שיפור" ושלוש פעמים "נחמדה", קיבלתי "מקסימה" בשאר הפעמים - כי ככה זה כנראה כשעדות חיה להתנהגות הנלוזה שלי מוצגת קבל עם ועדה. אבל שבועיים אחר כך, בשנייה שהדף נשר מהמגנטים, הוא כבר לא חזר ובאנחת רווחה חזרתי למנהגיי הישנים והגרועים.

 

אולי זה הזמן להנהיג מול אפרוחיי תעודת מחצית, כמו זאת שהם מביאים מבית הספר - כך ארגיש "על תנאי" בכל בוקר מחדש, ואולי אצליח להוריד מהם לפחות מועקה אחת מבין שלל המועקות המלוות את גיל ההתבגרות - ואולי, רק אולי - אתבגר קצת בעצמי סוף-סוף.

 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by