בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טור אישי 
תמונות מחיי משפחה: כל האמהות בעולם פולניות 
 
טור אישי |
 

הפכת לאמא? מזל טוב! מעכשיו תוכלי להטיח בילדך רגשות אשם מבוקר עד ערב, ממש כמו שאמא שלך עשתה לך בעבר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

"בפעם הבאה שסבתא באה לבקר אותנו אתם יורדים מהחדרים שלכם להגיד לה שלום ולתת לה קצת יחס".

"אמרנו שלום".

 

"ב א מ ת ?" אני מושכת את המילה, בונה כעס, "צעקתם לה מלמעלה: היי סבתא".

 

ושוב הנאום מפעפע, מבעבע, מדלג בקלות מעל מכשול האיפוק וזה יוצא ממני, חוצב להבות וצורב האשמות: "מה כל כך קשה להיות נחמדים קצת יותר? גם ככה לא נשאר לכם הרבה זמן להשקיע, בעוד זמן לא רב סבא וסבתא כבר לא יהיו איתנו, ואז תרגישו הכי חרא!"

 

המבט של הטינאייג'רים שלי כעוס ואני יכולה לשמוע את גלגלי מוחם מטיחים בי: "כבר עכשיו אנחנו מרגישים חרא, את דואגת לזה יופי!" המבט המוכיח שלהם מציף בי גל של אי נעימות, ובמקום לסגת, אני נכנסת בהם עוד קצת: "סיימתם להתבטל? כי הבית מטונף והגיע הזמן שתרימו את התחת שלכם ותעזרו, גם ככה הגב שלי כואב רצח מהקניות שסחבתי מהשוק".

 

מה יש לי??

נו נו נו
 נו נו נו 
 צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 

שוב ושוב אני מפרה נדרים ושבועות שנרקמו משחר ילדותי ומהימים בהם אמא שלי הייתה מטיחה בי דברי תוכחה וגורמת לי להרגיש אשמה על כל צעד ושעל.

 

התחושות הללו נולדות עם הילד הבכור; בשעה טובה, נולד יורש העצר ועימו נוסף משקל עודף לאישיות, אישיות של אמא: טונות של רגשות אשמה. כמעט כל צעד שלי לווה ברגש הנלוז והמשתק הזה - אם הוא התקרר, היה ברור שזה קרה בגלל חוסר אחריות שלי, אם הוא אכל ממתקים במקום ארוחת ערב זו הזנחה, אם הפרעתי לו באמצע יצירה או ריכוז הרגשתי אמא מסרסת, והיריעה קצרה מלהכיל עוד ועוד דוגמאות שגורמות לך לפקפק באימהותך ובזכות שלך לגדל ילד, על כל המשתמע מכך.

 

ואז, איכשהו, עם השנים שעוברות, כשאת כבר אפופת רגשות אשמה והנפש צרה מלהכיל אותם, הם גולשים ואת פשוט מתחילה להעביר אותם לילדייך - אולי כדי לא לסבול לבד מהעומס הרגשי הזה. מה יש... רק את אמורה לאכול את החרא הרגשי הזה לבד? למה להיות הקורבן היחידי בבית אם יש את מי לקרבן? שישתתפו בנטל!

 
 

טעות. טעות. טעות.

הרי המשפטים הכי שנואים מבית היו אלו בסגנון: "את תורידי אותי ביגון שאולה" או "את מרוצה שאבא שלך ואני שוב רבנו בגללך?" טיפשה שכמותי - הרי שני המתבגרים שלי הגיעו לגיל בו אתה מייחל לכך שההורים שלך יתאיידו מעל פני האדמה, לא יעמדו בדרכך בסגנונם החינוכי, ולא ויפריעו לך ללמוד איך מכניסים עשן לריאות ו/או ולהתמזמז מזמוזים ראשונים ו/או לישון עשרים שעות ביממה - כל ההטחות והחפירות שלי גם כך עוברות להן כמו זמזום מציק ליד האוזן ובמקום לזכור שטיב התקשורת בינינו היום הוא זה שיקבע בעתיד אם הם יבואו לכאן לבקר בכיף, אחרי שיצאו בשעה טובה לחיים עצמאיים, או שבקושי נדבר מדי פעם בטלפון וניפגש לארוחות שבת או חג לעיתים רחוקות בדיוק כמו שאני היום עם הוריי. טוב... חסל סדר הלקאה עצמית, זה הזמן לשוב לסורי ולנזוף במתבגריי עוד קצת...

 

 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by