בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טור אישי 
תמונות מחיי משפחה: חבר מביא חבר 
 
 החברים של היום (אילוסטרציה)    צילום: אימג' בנק / Getty Images    
טור אישי |
 

האם אתם לא סובלים חלק מהחברים של הילדים שלכם, ובלבכם מאשימים אותם בהשחתת נפשם? נונה ד. נזכרת בילדותה ומגלה כי מה שהיה - הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
החיים כפייסבוק
 החיים כפייסבוק 
 צילום: רויטרס 
 

"אמא, ביום שישי יש מסיבה אצל ג' ואני נשאר לישון אצלו".

"למה?"

"למה לא?"

"כי יש לך בית". ובלבי אני מוסיפה נאום אילם: וגם כי אני ממש לא סובלת את ג', הוא חרא של ילד. רק עיוור לא יראה, שמתחת הכסות של שיער הבלונד ועיני העגל הירוקות מסתתר יצור רע ונבזי, ובהסתמך על השיחות שאני שומעת ביניכם והשיחות שהוא מנהל מכאן בנייד עם הוריו הוא גם שקרן פתולוגי (לא שאני צריכה לדאוג, אני מרגיעה את עצמי בסגנון בת-יענה, הילד שלי סרגל ואין סיכוי שהוא מורח אותי).

 

"גם ס' נשאר לישון שם", מוסיף המתבגר.

בן זונה קטן, הוא יודע בדיוק איך לעבוד עליי כדי שתנוח דעתי - משתמש בשם של ס' רק כי הוא מכיר את החולשה שלי אל הילד המצוין הזה.

"רק שניכם נשארים לישון שם?"

"לא, גם עוד חבר'ה שאת לא מכירה".

 
 

ההסתעפות החברתית בגיל הזה דומה לשרשור ויראלי מאסיבי בפייסבוק. כשתמהתי על קשרים שיש לילדיי עם איזה חבורת מושבניקים מהשרון או כמה פרגיות שהופיעו בכלל מבית-שמש, (לא ידעתי שיש בכלל לַייף אִין בית שמש), הסבירו לי הטינאייג'רים את ההשתלשלות הפשוטה שמרחיבה את מעגל החברים שלהם: למשל מישהי או מישהו מהחבורה מביאים בת דודה מנתניה למשל, בפעם הבאה היא כבר שבה לביקור מלווה בחברה חדשה או שתיים שגם הן כבר מרגישות עצמאיות לשוב בפעם הבאה על דעת עצמן ובחיזוק של עוד חברה או שתיים, כך שחוץ מכמה פרצופים שחוזרים על עצמם עוברים אצלנו לא מעט פרצופים חד פעמיים, ומזמן הפסקתי לשדל את המוח הרפה והשכחן שלי לזכור את שמותיהם של כל המתבגרים העוברים ושבים בביתינו.

 

ההורים מאחורי הילדים

 

לא מזמן הוזמנתי על ידי אמא של ג' למפגש רב משתתפים של ההורים. "גם ככה אנחנו לא יודעים עליהם כמעט כלום, אז חשבתי שנוכל להעביר קצת מידע בינינו", אמרה בטון מתקתק ומעושה. "ברור" השבתי לה באותו מתק שפתיים מזויף, (בכל זאת, הזדמנות מצוינת להכיר את כל האחראים לילודה של זרעי הפורענות שמדרדרים לי את הילד המלאכי שלי).

 

מיד כשנכנסתי התחרטתי; החיוך הצבוע של האמא משיחת הטלפון העמיד אותי אוטומטית בעמדת התגוננות, כמות ההורים שהיו שם הלחיצה אותי, ומעל כל אלה הרגשתי לכודה כשהתחיל סבב בו כל הורה הציג את עצמו וסיפר קצת על המהמורות שהוא חווה ביומיום עם המתבגר הפרטי שלו. מהר מאוד הבנתי שכמוני, גם הם חושבים שהמתבגרים הטהורים שלהם מושפעים ונגררים אחרי בני הסורר.

 

המוח שלי קדח - הרי לא יעלה על הדעת שאסגיר את ילדיי אף פעם, בטח לא במפגש עלוב להצלבת מידע עם הורים שאיבדו שליטה על המחוצ'קנים שלהם. כמו מנטרה שיננתי שוב ושוב הוראות הפעלה: לכשיגיע תורי אספר במתק שפתיים על ילד משגע שעוזר במטלות הבית כמו קניות בשוק, הדחת כלים וקיפול כביסה (מה שבהחלט נכון - למרות שאני תמיד מרגישה נצלנית), ושהתקשורת בינינו מאוד פתוחה (מה שנכון חלקית - למרות שאני תמיד מרגישה נודניקית), ושאיני דואגת מאי הידיעה על הדברים שקורים בחייו או מקופות שרצים עלומות (לא נכון בכלל - החרדות מסדרות לי ספקולציות על כל מיני תסריטי אימים), ושבסופו של דבר ההתנערות שלהם מאיתנו ההורים זהו התהליך הטבעי של גיל ההתבגרות (שקר וכזב - הייתי אוזקת אותם אל הרגל שלי ומשחררת רק אחרי שיעברו את הגיל המטורלל הזה).

 

 
החברות של פעם (אילוסטרציה)
 החברות של פעם (אילוסטרציה)   צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 
 

אמור לי מי חבריך

גם אמא שלי לא סבלה אף אחת מהחברות שלי ואף לא חסכה מילים לתאר את סלידתה מהן בכינויים יצירתיים כמו "הפרחה מג'סי כהן" או "הקופה השעירה" או "הבת של הנימפומנית". בפעמים הנדירות שהבאתי חברה הביתה אמא אפילו לא הייתה ממתינה שאהיה לבד, אלא צועקת עליי שאבוא לרגע ואז מביעה סלידתה בקול רם מספיק שהחברה תשמע: "בזמן האחרון את מסתובבת רק עם הפרה הסתומה הזאת, בסוף תהיי פרה כמוה. למה את צריכה להיגרר? לא אמרתי לך אלף פעמים שעדיף להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים?"

 

בשלב מסוים כמתבגרת הפסקתי להביא הביתה חברות והבטחתי לעצמי בשלל שבועות ונדרים שאני לא אתערב לילדיי בבחירת האנשים שהם רוצים בקרבתם. ובאמת, אלוהים עדי שאף פעם לא הבעתי בקול רם מול בתי כמה אני שונאת את ר' שניסתה לארגן חרם כללי על ילדתי כשהיו בנות שמונה (וממש לא אכפת לי שעברו שבע שנים מאז - ושהנסיכה הרחומה שלי סלחה כבר מזמן למנוולת) וגם מבני אני חוסכת את סלידתי העמוקה מג', שמזכיר לי את רועי חורב - נער הזהב הפסיכופת שרצח את אסף שטיירמן רק בשביל קצת פאן.

ברגע של גילוי נאות אני חייבת להודות שיש קורט של צדק בהאשמות של אמא שלי כאילו חברותיי הן האשמות העיקריות ב"התדרדרות שלי" כהגדרתה (ב"התפתחות" שלי להגדרתי) - כי בזכות ש' עישנתי באנגים, בזכות ר' פילחתי מקיוסקים, ובזכות ז' גיליתי את כוח קסמו של המין הזמין על הבנים - עם חברות אחרות בילדות אולי הייתי היום מהנדסת חלל או מדענית אטום. או שלא...

 

בפרקים הקודמים:

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by