בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טור אישי 
תמונות מחיי משפחה: הורות עם רישיון (להרוג) 
 
 משפחת פישר, מיכאל קרוצ'קוב, רוז פיזם, עומר, רוני ואור בן דרור, רוני ונטלי אלוני ונועה גולדרינג     צילום: רפרודוקציה    
טור אישי |
 

השבוע מציינים בעולם את יום זכויות הילד, מה שנתן לנונה ד. הזדמנות להרהר בהורים הרוצחים והמרעיבים של ארצנו, להיזכר במכות שקיבלה מהוריה ולשמוח שהיא לא עשתה את זה אף פעם לילדיה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רוז פיזם ז"ל
 רוז פיזם ז"ל 
 צילום: אימג'בנק/gettyimages 
 

"מה שלום אמא שלך?" שאל אותי חבר ילדות בעקבות חידוש הקשר בינינו אחרי כשלושים שנים.

"היא בסדר, הזִקְנה הביסה את הלוחמנות שבה".

"אז עכשיו היא טיפוס רגוע יותר?"

"הרבה יותר. אתה זוכר איזה עצבנית היא הייתה?"

"כן".

"אתה זוכר כמה כאפות חטפתי ממנה?"

"טוב... את לא היחידה... כולנו חטפנו - ככה גידלו אז ילדים".

 

החלק הזה מאותה שיחה מלווה אותי כמו זמזום מטריד במוח, במיוחד משום שבשבוע האחרון שוב התוודענו לתמונות מזעזעות ובלתי נתפסות של רוני ונטלי, שתי ילדות תמימות שהיו קורבן לפסיכוטיות הרצחנית של אמן. בשנים האחרונות עשתה לנו התקשורת הכרות עם שמותיהם ופניהם של יותר מדי מקרים טראגיים בהם האנשים שאמורים לשמש אי של מבטחים ליוצאי חלצם הופכים לסכנה הגדולה ביותר עבורם. לצד המקרים המחרידים שסוקרו כמו האם שמסרה את ילדיה לרב אליאור חן שהפליא בהם שיטות חינוך אכזריות, או האם המרעיבה, או הגברת מארי פיזם שמתירה לסבא הסדיסט של ילדתה רוז להתעלל בה עד מוות, חיים בינינו עוד עשרות או אלפי ילדים שעוברים התעללות על בסיס יומיומי שאיננו מכירים את תמונותיהם ואת סבלם הדומם.

 

לכן, לקראת יום הילד הבינלאומי שחל בסופ"ש הקרוב, רשימה זאת מוקדשת להם.

 

ראשית שתדעו, שאיני סובלת התרפקויות נוסטלגיות על עולם חדש ונוראי לעומת עולם ישן ותמים שהלך לבלי שוב. ברור שיש שמץ של אמת באמירות הללו, אבל הן נכונות בחלקן - נכון שלפני עשרות ספורות של שנים היה קצב החיים איטי ומתון יותר, וללא האינטרנט והתקשורת נחשפנו פחות לחומרים קיצוניים, אבל הורים שרוטים בנפשם ומסוכנים לילדיהם היו על הכדור הזה משחר האנושות.

 

מה שבכל זאת השתנה הוא שפעם אנשים חיו עם המשפחות שלהם, כך שכל מושג האינדיבידואל היה רדום הרבה יותר וכדי לא להיפלט החוצה מהחממה השבטית העדיף האדם להצפין את תחלואי נפשו בניסיון להשאיר אותם קבורים במעמקי תת התודעה. אותו הדין התקיים לגבי אמהות מתחילות: גם אלו שסבלו מדיכאון אחרי לידה או לא חשו את החיבור המיידי ליילוד, היו מוקפות במשפחה וגידלו את ילדיהן בעזרת אמותיהן, דודותיהן וכל שאר הנשים המנוסות שחיו בכפיפה אחת, כך שאם העולל הפליא בצרחותיו מדי לילה הייתה תמיד בנמצא מישהי שתיקח אותו מזרועות האם המותשת ותאפשר לה מנוחה, מה שהפחית את הסיכון שהיא תרצה להיפטר מהצווחן הקטן מרוב ייאוש ובדידות - אותה בדידות ארורה של העולם החדש והיחידני כל כך המטרידה את מחשבותיי. אולי נדרש שינוי בתפיסה שהורות היא מיומנות טבעית מקדמת דנא, ושאין צורך לעבור הכשרה כלשהי לקראת הפיכתנו להורים.

 

זו בערך כל התיאוריה שלי על רגל אחת בבואי לנסות להסביר את ההורות הקלוקלת של הוריי - שניהם דור ראשון לאינדיבידואליזם - כי האמהות והאבות שלהם עדיין נולדו לתור משפחות שבטיות שחיו בקומפלקס משותף. אבל אני כבר נולדתי לסגנון חיים אחר ובכל פעם שהייאוש והעייפות מההתמודדות לבד עם השגרה היומיומית הלא מפנקת (וכמובן גם מאבי חדל האישים שלא תרם את חלקו) הכריעו את אמא היא פשוט איבדה כל רסן והייתה עפה עליי במכות ו/או בעיטות ו/או בזריקת חפצים כבדים כשעיניה אומרות כוונת רצח.  גם לאבי, האיש שהבריות נוטות להחשיב אותו כטיפוס רך שלא מסוגל לפגוע בזבוב, מגיע מקום כבוד בפנתיאון האלימות המשפחתית שלנו על ארבע התפרצויות זעם פסיכוטיות שהותירו אותי חבולה, צולעת ומעוטרת שטפי דם בכל גופי - פחד מוות היה מנת חלקי היומית, ומאות (אם לא אלפי) פעמים מצאתי את עצמי בתנוחת ג'וק על הגב, בועטת באוויר עם רגליי, מגינה על פניי בידיי בידיעה שהפעם כנראה הם יחסלו אותי.

 
 

לא אהיה כמו הוריי - נדר שלא הפרתי


 צילום: רויטרס 
 

עם הרבה מבוכה אני רוצה להחמיא לעצמי על שלפחות את מעגל הקסמים האכזרי הזה התרתי. עמדתי בכבוד בכל הנדרים והשבועות שלי כילדה שלעולם לא אכה את ילדיי, (ברור שזה הרגע בו רגשות האשמה המהוללים שדבקו באישיותי מאז היותי אמא זועקים אלי: אולי לא הרבצת להם אבל הצעקות שלך לא פחות מפחידות) אבל גם אם לא כל הזמן הרגשתי פּוּצי מוּצי כלפיהם, ואם להודות על האמת - היו מספר פעמים בודדות בעת רתיחה בהם עברה במוחי המחשבה שאילולא האיסור בחוק הייתי שוקלת לחנוק אותם. (סתאםםם, תרגיעו, אין צורך להתקשר למספר החירום של המועצה לשלום הילד, לא מתכוונת לרצוח אף אחד... אולי רק את מי שיפגע בילדיי).

 

לסיום, נכון שכבר איננו חיים אחד בתחת של השני ושהניכור והריחוק שולטים בחברה המודרנית, אבל תכניסו טוב טוב לראש שלכם שאם יש לכם מכרים או שכנים שפוגעים פיזית בילדיהם ואתם מתעלמים או שאינכם נוקפים אצבע בעניין, יש לכם אשמה וחלק במצוקה של הילד הסובל! מניסיון אישי אני יודעת שכל ימי ילדותי התפללתי שאחת מחברותיה או שכנותיה של אמי שהיו ערות לנעשה תדווחנה על הנעשה בביתנו למישהו שיבוא ויציל אותי.

 

 

בפרקים הקודמים:

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by