בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טור אישי 
תמונות מחיי משפחה: שעשוע של סיפור 
 
 מה אמא אומרת עלי?    צילום: אימג' בנק / Getty Images    
טור אישי |
 

לא חשוב בני כמה הילדים שלכם, הם תמיד יזכרו את הדברים שסיפרתם עליהם לאחרים. לפיכך,אם אתם משמיצים אותם, מביכים או משבחים, שימו לב – האויב מאזין!

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

"היא הייתה הורסת ממתיקות, בסביבות גיל חמש היא ממש חיה בעולם שכולו פיות ומלאכים". אני חולקת רגעי נוסטלגיה מהילדות של הטינאייג'רית שלי עם חברה.

"אמא!" המתבגרת מופיעה משומקום מולנו.

"כל היום היא הייתה מדברת מלאכים..."

"א מ א!!!"

"בייבי, את זוכרת את הפעם ההיא ששאלת אותי אם כשתהפכי למלאך בשמיים תהיי חייבת לעוף, כי את פוחדת להיות במקום כל כך גבוה?"

"את הולכת לסתום או לא?" היא צוחקת בעצבנות.

"לא". אני מחזירה לה חיוך מתגרה וממשיכה, "את שומעת, אני ואבא שלה בדיוק נפרדנו והיא לא הפסיקה לשאול שאלות שקשורות בעקיפין למוות..."

 

עכשיו היא כבר מתנפלת עליי עם כל גופה וסותמת את פי בידיה. "די כבר, 'בקשה תשתקי". היא מנסה לשוות לעיניה מבט זועף אבל הזוית המשועשעת של שפתיה ופרצי הצחוק המלווים את הזעם עליי ועל הפה הגדול שלי משקיטים את מצפוני. שתעשה כמה פוזות שבא לה, אני חושבת בלבי, איזה ילד לא מרוצה מזה שההורה שלו מספר אנקדוטות מתוקות על ילדותו - בטח ובטח כשאני משוויצה בכישרונות הרבים ו/או בהישגים הלימודיים שלה - ולמרות מופע ההתנפלות שלה עליי, ניתן לראות בבירור שחלק סמוי בה מתענג על הסיפורים ועל הידיעה עד כמה אני גאה בה.

 

בהפוך מבתי, המתבגר שלי דווקא מפגין הנאה גלויה כשאני מפליגה בנוסטלגיה אל סיפורים הקשורים בילדותו; אין לו שום בעיה שאשמיע בפני כל פורום סיפורי ילדות שלו ופניני גאונות שהפיק פיו - גם אם מעורב בהם תוכן הקשור לגילויים האינטימיים שלו עם גופו הפעוט. לעומת זאת, סיפר לי הטינאייג'ר לאחרונה שאם כעסתי עליו באותו היום (כשהיינו בגפינו) ואחר כך התפארתי במשהו הקשור בו מול האושפיזין הוא מתעצבן עליי וחושב בלבו שזאת התנהגות מזויפת. מניסיון אישי שלי הייתי מעדיפה צביעות מתוקה כזאת מצד אמי, במקום לשמוע אותה אומרת לחברותיה משפטים בסגנון: "מצדי שתלך לעזאזל, מפלצת כפויית טובה. כל מה שעושים בשבילה לא מספיק". 

 
 

אמהות שמתלהבות מכל פליטה של התינוק

"המתוק שלי התהפך לראשונה"
 "המתוק שלי התהפך לראשונה" 
 צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 

כשילדתי את בכורי הצטרפתי בעל כורחי לחוג נרחב של נשים שבורכו בבינה (כאלה שטרם הפכו לאמהות יכולת ללהג עמן ארוכות על מגוון נושאים מעניינים), אבל מרגע לידתו של הדרדק, מוחן הצטמצם להחלפת מידע בענייני היציאות ו/או הגזים ו/או מנהגי השינה של יורש העצר, וכמובן - התפארות בלתי נלאית בכל הדברים המופלאים והמרשימים שהפעוט שלך עשה.

 

בתחילה זה לא היה קל כל כך - קינאתי בקלות הזאת שלהן להשוויץ בילדיהן בעיניים פעורות מהתפעלות ולהפליג בסיפורים משעממים על כל הברה או הפלצה חדשה שהגאון פלט. אמא שלי אף פעם לא התפעלה בקול רם מהכישרונות שלי או סיפרה על חוכמות ילדות שלי, אם כבר היה לה מה לספר עליי היו אלו רק דברי סרה או תוכחה - גם כשציינה את העובדה שדיברתי באופן שוטף עוד לפני שמלאה לי שנת חיים מלאה, וכמעט שחשתי גאה לרגע - הגיעה התוספת: "...ומהשנייה שהיא פצתה את הלוע היה לה חתיכת פה ג'ורה של מפלצת". כשבגרתי גיליתי שיש בתים שמתנהלים אחרת, בכל פעם ששמעתי אמא של אחת מחברותיי מפרגנת או מחמיאה לה חשתי צביטת קנאה.

 

ככל שעבר הזמן והאמהות שלי הפכה לעובדה מוצקה, השתחררתי מהפחד להפוך למשמימה עם סיפורים על הגאונים הפרטיים שלי - כך או כך, את אף אחת מהאמהות הטריות לא עניינו דברים ברומו של עולם - איך בכלל אפשר להשוות התחממות גלובלית או שלום במזרח התיכון לדברים חשובים באמת, כמו התחממות הלב שלך כשהפעוט מנופף לך בידו הזעירה בפעם הראשונה לשלום.  

 

בפרקים הקודמים:

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by