בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טור אישי 
תמונות מחיי משפחה: לא עוצמת עין 
 
  צילום: אימג' בנק / Getty Images    
טור אישי |
 

נונה ד. היא אמא לשני מתבגרים שנוהגים לבלות עד מאוחר ולחזור הביתה באמצע הלילה. בזמן שהם מבלים, היא לא מוצאת לעצמה מקום ורק מדמיינת את הנורא מכל. למה פשוט אי אפשר לנעול אותם בבית עד שגיל ההתבגרות יעבור?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

- "אמא, אני יוצא הלילה למסיבה."

- "באיזו שעה אתה חוזר?"

- "באיזו שעה לחזור?"

- "לא! אתה תגיד באיזו שעה!"

- "נו אמא..."

- "לא. הרי אם אני אגיד אחת, אתה תגיד שתיים, ואם אני אומר שתיים אתה תאמר שלוש. אז פשוט תגיד לי מתי אתה חוזר."

- "מתי שתגידי לי."

- "סבבה. אז בשלוש."

- "אפשר בארבע?"

 

תנו לישון בשקט

 

כמה אני שונאת את ההמתנה מורטת העצבים למתבגריי הבליינים בלילות שישי. מילא כשגם אני יוצאת להתרועע עם חברים - בלילות כאלה אין שום בעיה פשוט לנג'ס אחת לכמה זמן למתבגרים בסלולרי - שלא ירגישו חופשיים מדי לשתות אלכוהול או להיסחף לתגרות רחוב או השד יודע מה עוד הם עושים. לדאבוני, ברוב ערבי שישי (כמו שאר ימי השבוע) אני קורסת מוקדם ונחירותיי ממלאות את חלל החדר עוד לפני שיאיר לפיד נפרד ממני ל"שבת שלום" - אבל לא לאורך זמן - הנחירות מופרעות על ידי שינה טרופה ומלאת חרדות ואני מתעוררת אין ספור פעמים בתחושת אשמה שאיני עומדת על המשמר בזמן שסינדרלה והנסיך הפרטיים שלי יצאו לנשף אי שם בג'ונגל האורבני.

 

שעון מראה חצות


 צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 

כמתבגרת מורדת ובעייתית לא הייתי מוכנה להשלים עם שום פקודה מאמא שלי בכלל ובטח שלא תגיד לי מתי לחזור. בתחילת גיל ההתבגרות עוד הייתי עדינה בוויכוחים שנתגלעו בינינו וניסיתי להביא טענות הגיוניות כדי לשבור אותה כמו: "כולם נשארים עד ארבע" או "את באמת רוצה שאחזור עד חצות מהקצה השני של העיר בלי ליווי?" אבל ככל שהחריף הגיל המגעיל שלי החריפו גם חילופי הדברים: "אוי ואבוי לך אם תגיעי דקה אחרי חצות! אני לא מוכנה לגדל בבית פרחה שמסתובבת עם כל מיני ערסים בלילות!" ואני לא הייתי נשארת חייבת וצורחת עליה בדציבלים מרקיעי שחקים: "להפוך לפרחה מזדיינת אפשר גם בשעות הבוקר."

 
 

ברור לי שכל הזאבים האפלים והסוטים שמשחרים לטרפם של תמימים פועלים גם בשעות היום, מי כמוני זוכרת איך בילדותי, עוד הרבה לפני עידן האינטרנט והסכנות האורבות בעקבותיו, נתקלתי בים או בבריכה בכל מיני גברים סוטים שפשטו את בגד הרחצה שלהם בחסות המים העמוקים והתחככו עם האיבר הנקניקי שלהם על הרגל שלי - כאילו במקרה, או את כל המאוננים שטופי הזימה בגן מאיר שהתיישבו עם עיתון לידי על ספסל ומבלי לאבד זמן שלפו את הגועל הרופס מתחת לעיתון והחלו לשפשף. ובכל זאת, קשה שלא לדמיין את הקלות בה פועלים הזאבים בלילה, ולא רק סוטים, אלא גם כל מיני זבלים עלובים שמגיעים עם רכבם לאזורים בהם מתקבצים הטינאייג'רים העירוניים ומציעים להם את מרכולתם מהבאר-בגאז' שלהם שכוללת בקבוקי אלכוהול מזויפים וסמים של קיוסקים.

 

ולמה להרחיק לכת? עוד הרבה לפני שאני סופרת את כל החארות הנ"ל מייצר המוח החרדתי שלי (שנוטה להגזמות באופן טבעי) תסריטים פטאליים וטראגיים שאורבים למתבגריי בכל פינה בעיר ההוללת הזאת; כמו  הרעלת אלכוהול שתכריע את גופם הצעיר או סם קיוסקים שישבש לעד את נפשם וכמה תאים במוחם או היתקלות עם חבורת רחוב שתכלול דקירות סכין. אופפפפפ... למה לא גידלתי אותם במושב או קיבוץ? ולמה אי אפשר לנעול את השניים בבית ולשחרר רק כשהבינה תתגבר על להט הנעורים ותסדר במוחם המטורלל (לעת עתה) קצת בוחן מציאות הגיוני???

 

ואם כבר כל המהפכה הטכנולוגית והעידן הדיגילטלי, אולי כדאי להמציא אזיק רגל לבני נוער, בדומה לזה המותקן על קרסולם של השוהים במעצר בית, רק בצבעים עליזים והדפסים צבעוניים, אולי אפילו ממותג כדי שישתלב בחייהם של הפוחזים - ופשוט לכייל אותו על מרחק בקילומטרים מהבית פלוס חיישן אלכוהול וסמים בדם. כך נוכל לישון בשקט, או לחלופין להתעורר רק מצלצול האזעקה של ה"צמיד המתריע". כמה נהדר לגדל ילדים.

 

 

בפרקים הקודמים:

פרק 7 - לא חשוב בני כמה הילדים שלכם, הם תמיד יזכרו את הדברים שסיפרתם עליהם לאחרים. לפיכך,אם אתם משמיצים אותם, מביכים או משבחים, שימו לב - האויב מאזין! 

 

פרק 6 - יום זכויות הילד, נותן לנונה ד. הזדמנות להיזכר במכות שקיבלה מהוריה ולשמוח שהיא לא עשתה את זה אף פעם לילדיה 

 

פרק 5- האם אתם לא סובלים חלק מהחברים של הילדים שלכם, ובלבכם מאשימים אותם בהשחתת נפשם? נונה ד. נזכרת בילדותה ומגלה כי מה שהיה - הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש

 

פרק 4- מה זה מוהאק, ספטום ועגיל הרחבה והאם המתבגרים שלי הם היפסטרים, בלאקרים או ילדי אימו? נונה ד. מבולבלת מההתעסקות התמידים של ילדיה במראה החיצוני

 

פרק 3- בדיוק כמו שההורים שלנו לא הבינו למה אנחנו מתלהבים מביטלס וקווין, עכשיו אנחנו לא מבינים מה ילדינו מוצאים בליידי גאגא וריהאנה

 

פרק 2- הפכת לאמא? מזל טוב! מעכשיו תוכלי להטיח בילדך רגשות אשם מבוקר עד ערב, ממש כמו שאמא שלך עשתה לך בעבר

 

פרק 1- לא חשוב כמה פעמים נבטיח לעצמנו שמחר זה לא יקרה, ושלא נהיה כמו ההורים שלנו, ארבעה מתוך שישה ימים בשבוע נפתחים בקונצרט צעקות

 

בחזרה לאופנה ולייף סטייל>>

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by