בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טור אישי 
תמונות מחיי משפחה: מה, אני לא בן אדם?! 
 
  צילום: אימג' בנק / Getty Images    
טור אישי |
 

למה ילדינו רואים בנו כספומט מהלך ושוטר שעושה נו נו נו? נונה ד. לקחה לעצמה את תפקיד הקורבן של הבית ומגלמת אותו נאמנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

מה, אני שוטר?!

 

כן, אני שוטר, ולא סתם אחד - אני השוטר הרע, כי את תפקיד השוטר הטוב לקח אבי ילדיי (מה לעשות, מודה שמבין שנינו אני הרבה יותר מפחידה ועצבנית - זה היה בלתי אפשרי לתת לאיש הרך והעדין הזה תפקיד כל כך קשוח). עדיין, אין לי מושג כיצד החלקתי בקלילות לתוך מלכודת התפקיד, אני - שמרדתי בכל מה שנקרא משמעת, שחרבנתי על הוריי ושאר מחנכיי, שזלזלתי במוסדות ובשלטונות החוק וחייתי על הקצה כאילו אין מחר - מוצאת את עצמי משמשת רב פקד במשטרת הנוּ נוּ נוּ.

 

מה, אני משרתת?!

"כסף לא גדל על עצים"
 "כסף לא גדל על עצים" 
 צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 

כמתמרמרת תמידית אינני פוסחת על האפשרות לקטר גם על מטלות הבית, ולמרות העובדה שזכיתי בשני ילדים שמשתתפים בכל המשימות היום-יומיות כמו קניות, כביסות, בישולים או שטיפת כלים, אין כמו להרעים את קולי הקרפדי ברחבי הבית: "מה אני משרתת?" נוכח סווטשירט מושלך באקראי או זוג נעליים תועה - משל הייתי לכלוכית הסובלת מניצול, או מינימום כמו אלו המבלות את ימיהן על ברכן בקרצוף המרצפות במברשת.

 

מה, אני כספומט?!

 

אם להודות על האמת, אני מנוולת גדולה בתחום הזה; כמו מול שאר העולם, גם מול צאצאיי אני נהנית ממעמד של פרת מחמד שמתנהלת בעצלתיים, ואילו אביהם הוא האווז שמטיל ביצי זהב. אולי זה הרגע להודות לאל שעשה אותי תפרנית בגלגול הזה והשאיר את תפקיד הכספומט המשפחתי לאבי ילדיי. מעמד הקלושארית זיכה אותי ביחסים בריאים עם ילדים מבינים שאינם מנסים לסחוט ממני מעות ללא סיבה,  אבל כמובן שזה לא מונע ממני לנזוף בהם כשלדעתי הם נוהגים בפזרנות או מוציאים את דמי הכיס שלהם על דברים שאינם ראויים בעיניי (כבר אמרתי שאני השוטר הרע?).

 
 

מה, אני פח אשפה?!

לגמרי. אם לא כל הפעמים שהעריתי לקרבי את שאריות האוכל מצלחתם (כי כמו כל אמא יהודיה, גם לי כואב הלב לזרוק אוכל), כבר מזמן הייתה לי גזרה משובבת במקום צמיגי שומן ואחוריים אימתניים.

 

לא נעים להגיד, אבל חוץ מעניין חיסול הצלחות יש את נושא יצירות האומנות שהצאצאים המוכשרים מביאים הביתה. בתחילה כל דף משורבט או מעוטר בעלי שלכת עם בורגי ספגטי צבועים מהגן וכל חנוכיית פקקים זוכים למקום של כבוד על חזית המקרר ובקדמת המדף, עם השנים מצבורי הג'אנק הללו הופכים למטרד סביבתי ובטכניקות העלמה יצירתיות מוצאים את דרכם אל הפח השכונתי. כשהטינאייג'רים מתחילים להביא הביתה חפצים דוגמת גיטרה שבורה או ארגז מעופש בו הם חושקים לעיצוב החדר - " מה אני פח אשפה?!" בקול רועם עושה את העבודה ושולח את מוצא המציאה חפוי ראש להניח על המדרכה את ה"אוצר" שזה עתה אסף מפח אחר.

 

מה, אני סולם?!

 

לצערי כבר לא, אחרי שהעברתי פרק ניכר משנות ילדותם כסולם זה פשוט חלף. בזמנו סבלתי ממכאובים בלתי פוסקים בגב משום שהדרדקים הפצפונים עברו לגור עליי, ומזה שאיני יכולה להשלים משפט עם חברה או סתם לשבת עם סיגריה בגינה מבלי ששני הקופיפים הקטנים יטפסו עליי - ולא מדובר בטיפוס לצורך ישיבה על הברכיים אלא יותר כמו טיפוס הרים על הראש דרך הכתפיים והמרפסת הקדמית והשופעת שלי נמעכת כשהיא משמשת לרגליהם הקטנות מדרגה - מי היה מאמין שעוד אתגעגע נואשות למגע המועך והמציק של כפות רגליהם המיניאטוריות...

 

מה אני לא בן אדם?!

מאיפה כל הבגדים האלה? תרימו אותם
 מאיפה כל הבגדים האלה? תרימו אותם 
 צילום: אימג' בנק / Getty Images 
 

ובכן, לא לגמרי. נדמה שבעיני הילדים שלנו אנחנו אף פעם לא אינדיבידואל. לרוב אנחנו מחצית מהצמד "הורים" או לכל היותר "אבא" או "אמא", שזה מן בן אדם פחוּת זכויות וחופש ועתיר חובות ומחוייבות - בין אם זה מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. מבחינת ילדיי (כמו שאר ילדי העולם) החיים התחילו כשהם נולדו, וסיפורים על עברי כילדה פוחזת או נערה מחוזרת ממש לא מעניינים אותם, כמו גם אישיותי. האם הקדשתם אי פעם מחשבה לשאלות האם הילד שלכם בעצם מכיר אתכם? מה אתם אוהבים / שונאים, מה מרגש / מקומם אתכם (שאינו קשור בהם)?

 

תשכחו מזה, משום שגם בפעם הבאה שתחושו עצמכם עובדים בפרך במקצוע ההורות ותשחררו קריאת מצוקה "מה, אני לא בן אדם?!" לעבר המתבגר התורן שלכם, צפו ל- "לא" קצר וקריר (גם אם ה"לא" נאמר בדממה חסרת מילים). טוב... בסדר! אני מכירה את כל הסיסמאות על הצורך למלא את חיינו בדברים המעניקים סיפוק עצמי ללא קשר או תלות בתפקיד ההורות, ובכל זאת, אל תפריעו לי לגלם בנאמנות את תפקיד הקורבן הממורמר - ההנאה שמפיקים מזה היא הרבה יותר ברורה ומיידית.

 

בפרקים הקודמים:

פרק 8 - לא עוצמת עין. איך אפשר לישון כשהמתבגרים של נונה ד. מבלים עד הבוקר?

 

פרק 7 - לא חשוב בני כמה הילדים שלכם, הם תמיד יזכרו את הדברים שסיפרתם עליהם לאחרים. לפיכך,אם אתם משמיצים אותם, מביכים או משבחים, שימו לב - האויב מאזין! 

 

פרק 6 - יום זכויות הילד, נותן לנונה ד. הזדמנות להיזכר במכות שקיבלה מהוריה ולשמוח שהיא לא עשתה את זה אף פעם לילדיה 

 

פרק 5- האם אתם לא סובלים חלק מהחברים של הילדים שלכם, ובלבכם מאשימים אותם בהשחתת נפשם? נונה ד. נזכרת בילדותה ומגלה כי מה שהיה - הוא שיהיה, ואין חדש תחת השמש

 

פרק 4- מה זה מוהאק, ספטום ועגיל הרחבה והאם המתבגרים שלי הם היפסטרים, בלאקרים או ילדי אימו? נונה ד. מבולבלת מההתעסקות התמידים של ילדיה במראה החיצוני

 

פרק 3- בדיוק כמו שההורים שלנו לא הבינו למה אנחנו מתלהבים מביטלס וקווין, עכשיו אנחנו לא מבינים מה ילדינו מוצאים בליידי גאגא וריהאנה

 

פרק 2- הפכת לאמא? מזל טוב! מעכשיו תוכלי להטיח בילדך רגשות אשם מבוקר עד ערב, ממש כמו שאמא שלך עשתה לך בעבר

 

פרק 1- לא חשוב כמה פעמים נבטיח לעצמנו שמחר זה לא יקרה, ושלא נהיה כמו ההורים שלנו, ארבעה מתוך שישה ימים בשבוע נפתחים בקונצרט צעקות

 

בחזרה לאופנה ולייף סטייל>>

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by