בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
טור אישי 
תמונות מחיי משפחה: עוף גוזל! עוף כבר! 
 
 "תגרות קולניות בלתי פוסקות, הברזות מבית ספר באופן סיסטמתי וטרמפים למקומות נידחים"    צילום: רויטרס    
טור אישי |
 

נונה ד. פיצחה את הנוסחה הסודית: כדי שנוכל לשחרר את הצאצא לחיים עצמאיים עם הפיכתו לאדם בוגר, עלינו לפתח סלידה קשה ממנו במהלך גיל ההתבגרות (וזה דווקא לא קשה)

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

ככל שמתבגריי הופכים לישות עצמאית ודעתנית הולך מעמדי ומתדלדל, ולא מדובר רק בכך שהטינאייג'רים שלי חצו את הקו לפאזה המעצבנת שמאפיינת כל כך את הגיל המגעיל - רק הם יודעים מה טוב להם וכל בלבולי המוח שלי מתוך הידע שצברתי כאדם בוגר מעניין להם את התחת, וכל ניסיון עלוב מצדי לשלוט בהם עוד קצת או להכתיב להם סדר יום נתקלים לרוב בהבעת פנים חמצמצה מהולה בזלזול חסר סבלנות, או בקיצור - מתפרצפים.

 

מסביבי יש לא מעט חברות שגם הן אמהות למתבגרים, ובשיחות בינינו עולה כי רובן חששו מגיל הטיפש עשרה המחריד שעומד לפקוד יום אחד את יורשי העצר המתוקים, אחת מחברותיי אפילו אמרה שמחשבות על הגיל הנוראי הזה שיתקו אותה עוד טרם היו לה צאצאים, עד כדי שיקולים על ויתור כל נושא האימהות מראש.

 

ורק אני (סתומה שכמותי), הייתי שאננה; במן שחצנות פנימית הייתי בטוחה ש"לי זה לא יקרה", והיו במוחי סימוכין מוצקים לכך: ראשית כל - חשבתי שאפשר לקבוע מי יהיה בעייתי בבגרותו לפי שובבות היפראקטיבית ו/או לפי זה שהפעוט כבר עונה בדעתנות או בחוצפה - שהרי אמי מעידה שאני הייתי מפלצת דעתנית מהיום שלמדתי להגות מילים. וגם - הנחתי באופן כמעט וודאי שבגלל המרורים שאני העברתי את הוריי - שכללו תגרות קולניות בלתי פוסקות, הברזות מבית ספר באופן סיסטמתי וטרמפים למקומות נידחים, בעיקר למען לילות שכרות וסאטלות - אתנהל באופן קוּלי ומלא הבנה מול עולליי בבוא העת. ואם כל זה לא יספיק, סמכתי על זה שהם יגנו את אורח חיי המנומנם שמעדיף לגלגל עוד ג'וינט בגינה מכל פעילות אחרת. כך שלכאורה לא היה דבר לחשוש ממנו: אם אני כבר לקחתי את נישת הפריקית הזרוקה חסרת היציבות, ילדיי יהיו חייבים למרוד בהפוך על הפוך ולהישאר שני חנונים תמימים ששואפים לעקביות נורמטיבית בחייהם העצמאיים וייגעלו מעשן.

 

ברור שהתבדיתי

געגוע לימים בהם הילדים היו קטנים
 געגוע לימים בהם הילדים היו קטנים 
 צילום: אימג'בנק/GettyImages 
 

מפאת כבודם של ילדיי לא אפרט כאן את הפאדיחות שהם מייצרים עקב נסיינות סקרנות ושעמום שמאפיינים את הגיל המגעיל, שגורם להם לבצע מעשים כל כך מטומטמים וחסרי בוחן מציאות. בעקבות כל התלאות הנ"ל פיתחתי תיאוריה: בנוסף לכך שילדים הופכים בבגרותם למיצג בלתי מאוזן של אף גדול שבולט מפנים ילדותיות עם פצעונים ו/או זיפים שמעטרים את מה שהיה פעם עור ענוג וקטיפתי, הם גם הופכים בלתי נסבלים כדי שנשנא אותם מספיק כשיהיו בשלים לעזוב את הקן ולשכור חורבה לעצמם - שאחרת יהפוך כאב ההיפרדות ביום עזיבתם לתעוקה לבבית מסוכנת.

 

בא לי לזעוק לאלוהי הצדק ולהטיח מולו את כל מה שעשיתי עבורם כשהיו קטנים, אני מוצאת עצמי מנהלת פנקסנות על כל הפעולות שעשיתי כאימא אווזה בימי ילדותם כדי לטעת בהם זיכרונות שיישארו בתודעתם לעד; כל אותן מאות או אלפי שעות שטיילתי איתם בעגלת התאומים הרעועה / הנסיעות התכופות לסיני / הפיקניקים הרבים בבקרים שמשיים על שפת הירקון עם שמיכה פרושה / הקראת סיפורים על גבי סיפורים / השינה המשותפת עם שניהם עד גיל תשע / העיסויים מדי ערב של כפות רגליהן הזעירות / התפלשות של גופם הקטנטן בבשרי הדשן.

 

מי? מי יזכור את כל אלה אחרי מהמורת גיל ההתבגרות? ומה בכלל יהיו טיב יחסינו אם וכאשר נצלח את התקופה המתישה הזאת? דבר אחד בטוח, אם החמודים שלי ימשיכו כך, בשנייה שיצלצל פעמון הבגרות שלהם - אהיה הראשונה לארוז את חפציהם ולחפש להם דירה להשכיר - אם אפשר, במרחק שעתיים נסיעה מינימום. אם לא יפריזו בכמות הצרות שהם יגרמו לי עד אז - אולי אסכים שנגור באותה עיר.

 

 

 
 

פרקים נבחרים ב"תמונות מחיי משפחה":

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by