בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
אוכלים ת'ראש 
הבחירות שלכם: הטוב והרע של השנה באופנה 
 
אוכלים ת'ראש |
 

הצעת החוק האוסרת על שימוש מוגזם בפוטושופ ועל העסקת דוגמניות רזות מדי עשתה לכם את השנה, והעובדה שמעט מדי דברים טובים קרו כאן הרסה לכם אותה. בואו לראות מה חשבנו על הבחירות שלכם

 
 
 
 
 
 
 
 
 

הראש של השנה: חוק הפוטושופ

בואו נודה באמת, רובנו רוצים להמשיך לראות נשים יפות, חטובות וסקסיות וגברים מסוקסים ומסותתים במגזיני האופנה, הקטלוגים ושלטי החוצות. אנשים יפים מוכרים בגדים - אין בזה שום פסול ואין גם צורך להיתמם ולומר שהמשוואה הזו לא עובדת עבורנו. אנחנו סאקרים של הפנטזיה האסתטית שמוכרים לנו, ותרבות הצריכה לדורותיה מושתתת על ההנחה הזו.

 

אבל מי שמצקצק בלשונו אל מול הצעת החוק הזו צריך - חייב אפילו - להבין את ההבדל בין רצון לראות אנשים אטרקטיביים וויטאליים לבין יצירת רף בלתי אפשרי לאדם הממוצע. מבט חטוף אל מסלולי התצוגות של שבועות האופנה המתקיימים בימים אלו מוכיח שגדולי התעשייה שמים ז** על הביקורת וממשיכים להעסיק שלדים במשרה מלאה. לקבל השראה אופנתית משם זה דבר אחד, להעתיק את האובססיה של מעצבי אירופה לגבעולים אנושיים נטולי סקס אפיל זה עניין אחר. תעשייה האופנה בישראל רוצה כל כך להתקבל כחלק מהקהילה הבינלאומית, עד שהסטנדרטים של האחרונה מתחילים לחלחל גם אלינו ובתור עם שתמיד אהב את הציצי והטוסיק של הנשים שלו דשנים ובריאים, השינוי הזה מרגיש מזויף ובעיקר מסוכן.

 

השורה התחתונה היא שדוגמניות שנראות כמו נערות פוסטר למחלקה לטיפול בהפרעות אכילה מעולם לא היו ולעולם לא יהיו פרזנטוריות שיגרמו לאדם שפוי בדעתו לרכוש את המותג שהן מייצגות. הן זורעות פחד מחד וחרדה מאידך ומהוות מראה מעוותת ונוראית לנערות המתחילות לגלות עניין באופנה בדיוק בגיל בו הגוף שלהן עובר שינויים הורמונליים כאלו ואחרים. הרצון להשתוות לדימוי בלתי אפשרי יכול לדרדר את החלשות מביניהן לתהומות שקשה לשוב מהם ואת האחרות סתם למרמור ושנאה עצמית ישנה וטובה.

 

הפוטושופ הוא תופעה גרועה בהרבה, משום שהוא לא רק דוחף לפרצופנו אימג'ים של דוגמניות שדופות אלא הופך את כל מי שעוברת תחת ידיו לדוגמנית שדופה. בכך הוא מייצר אשליה מעוותת עוד יותר של המציאות כששחקניות או מפורסמות אחרות, שלא מתפרנסות ולא רוצות להתפרנס מהמראה שלהן, יורדות למידה 34 בלי לעשות דקה של דיאטה. כשנשים שדווקא לוקחות על עצמן את תפקיד שגרירות הנשיות הבריאה מתכווצות לנגד עינינו מעל דפי הכרומו, מגיע הזמן לומר די. השימוש בפוטושופ לביצוע תיקונים קוסמטיים הוא מתבקש ואין עמו בעיה. להעלים פצעון או שקיות מתחת לעיניים, להוסיף קצת שיזוף או שימר לגוון העור או להלבין שיניים - בכל הדברים הללו אין דבר פשע או מרמה. בשביל למכור מגזין צריך נערת שער מתוקתקת ומהודקת ולא מוזנחת ועייפה. אבל הבעיה מתחילה ונגמרת כשההיקפים מתחילים להפוך לצרים יותר, המותן הופכת למיניאטורית, היד לגבעולית והפנים למחודדות. לקחת אישה יפה ולהפוך אותה לקצת יותר יפה באמצעות פלאי הטכנולוגיה זה נפלא. לקחת אישה - כל אישה - ולהפוך אותה למישהי אחרת, זו כבר לא מכירה של אשליה. זהו שקר גס ומעורר בחילה.

 

 

הזנב של השנה: מעט מדי דברים טובים קורים כאן

 

בעולם האופנה המקומי מתחוללת יצירה כל העת: כישרונות צעירים עם מודעות למה שקורה בעולם, טעם משובח, אסתטיקה מעוררת קנאה והשראה מפה ועד הודעה חדשה מסיימים בתי ספר לעיצוב בארץ או בחו"ל, חלקם מוצאים התמחויות אצל גדולי המעצבים בעולם ולמרות שרובם יכולים לבנות קריירה מעבר לים, הם חוזרים הביתה, מצוידים בכל מה שלמדו, במטרה להפוך גם את ישראל לחלק מהחגיגה השיקית.

 

אז מדוע בכל זאת יש תחושה ששום דבר לא קורה כאן? אולי משום שהשוק הישראלי הוא זירה קטלנית, או ליתר דיוק ביצה טובענית עבור מעצבים צעירים (אבל לא רק) המנסים למצב את עצמם כמותג בכלכלה קורסת ובעידן בו המסחריות וחוסר המקוריות הם אלוהי הצריכה. כשהמותג המקומי "רוס אובטה" הודיע לפני כמה חודשים על סגירתו, התחילו סוף סוף לדבר על הקשיים הבלתי אפשריים העומדים בפני מעצבים צעירים שלא מצליחים להתחרות במסחרה כשהם באים לנסות ולייצר כאן תרבות של מותגי על ובתי אופנה. הרי גם בפריז, מילאנו וניו יורק, לכל שאנל יש את ה-H&M שלו ולכל פראדה את הגאפ. אבל מעבר לים בתי אופנה הם חלק בלתי נפרד מן הנוף האופנתי, גם אם הם מוכרים את עיצוביהם במחירים שנראים לרובנו מצחיקים. כל אותם מוסדות אופנה היסטוריים מטפחים מעצבים צעירים שיוצרים בסופו של דבר לדרך עצמאית ומייצרים מותגי על ובתי אופנה משגשגים משלהם.

 

האחיות עינב והדס צוקר, כמו רבים מעמיתיהן, שמרו על הסטנדרט הגבוה, חוסר ההתפשרות בכל הנוגע לאיכות, הטאצ' החו"לי והרצון ליצור משהו שנראה כמו היי-פאשן ולא כמו עוד קונפקציה של רשת מסחרית. אבל במערכת כלכלית-צרכנית שמאלצת בתי אופנה יחידניים ובעלי אופי אישי, לשתף פעולה עם כוחות מסחריים, משקיעים חיצוניים ושותפים שקטים, לקריאייטיביות - במובן הטהור ביותר שלה - אין כמעט שום סיכוי לשרוד. רבים מהמעצבים פונים לשיטת הקונסיגנציה העושקת, במסגרתה עיצוביהם נמכרים בבוטיקים שונים במחיר גבוה שהם רואים בחזרה רק קמצוץ ממנו, שלא לדבר על העובדה שהם מקבלים בחזרה סחורה של נמכרת ולא מרוויחים עליה גרוש. 

 

שממון אופנתי? אולי. אבל לא בגלל שאין כאן צמא אמיתי. אלא רק בגלל שאף אחד לא טורח לפתוח את הממטרות.

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by