בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
לייפסטייל 
אין לך מה להפסיד - תתחיל איתה 

אין לך מה להפסיד - תתחיל איתה

 
לייפסטייל |
 

למה זה כל-כך קשה להתחיל עם בחורה שמוצאת חן בעינייך? אולי זה הפחד מהדחייה או הפחד שהאנשים מהצד יסתכלו ויצחקו עליך? רן פינקלשטיין, הבלוגר של אתר "maveaze" התנסה על אוטובוס בדרכו לגבעתיים והמסקנה שלו היא - די לפחדנות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

את יחסי עם האוטובוסים הייתי מגדיר כיחסי אהבה שנאה. מצד אחד הצפיפות, הניחוחות והברקסים הפתאומיים גורמים לי לרצות להקיא, אבל מנגד התלות שלי באוטובוסים כל-כך גדולה שאיני יכול לוותר על מערכת היחסים הזו. במקרה הספציפי הבא מערכת היחסים קיבלה תפנית קטנה והובילה לקרב עקוב מדם בין מר מוח לאדון לב.

 

כמדי יום, בסוף היום, עליתי על קו 63 של חברת דן לכיוון גבעתיים כדי שאוכל להגיע למחוז חפצי ולנוח מכל הישיבה שהייתה לי במשרד. בניגוד לשאר הימים האוטובוס היה יחסית ריק והנה אני מוצא את עצמי יושב ממש בכיסאות הראשונים ליד הכניסה. לנגד עיני עלה מראה שלא ראיתי הרבה זמן באוטובוס - ספק נערה ספק אישה, יפיפייה וענוה.

 

 
לנגד עיני עלה מראה שלא ראיתי הרבה זמן באוטובוס
 לנגד עיני עלה מראה שלא ראיתי הרבה זמן באוטובוס   צילום: shutterstock 
 

בעודי מחבר את האוזניות למכשיר האייפון, אני קולט שהיא מסתכלת בחיוך מבויש ומהר מסיטה את מבטה לכיוון החלון. "היי רן! היא ממש עשתה לך עיניים", זה מה שהמוח אמר, אבל אני עניתי לו "די, אתה משקר, זה לא יכול להיות", הוא המשיך להתווכח: "מה לא יכול להיות מה? מה אכפת לך לנסות?". בסדר, מה לא ננסה לזרוק מבט? מה כבר יכול להיות רע? מקסימום אני אשחק אותה תייר ואצא מהסיטואציה.

 

שלחתי מבט, ולהפתעתי גם היא, היו ממש כמה שניות כאלו של "אוקיי, זה אני זה שמוזר שמסתכל עליה או שהיא מוזרה שמסתכלת עליי?". בחנתי קצת את הסביבה ובדיוק כשבאתי לדבר איתה עלתה זקנה והתיישבה לידי, מכל האוטובוס הריק, דווקא לידי. טוב, פלאן בי, בוא נחזיק אצבעות שהיפיפייה יורדת איתי באותה תחנה. בגלל שקו 63 הוא קו מייגע המשכנו במשחקי העיניים במהלך הנסיעה, אגב, זה לא אומר שהאמנתי למוח, סתם רציתי לתת לו צ'אנס להיות צודק פעם אחת.

 

לאט לאט התקרבנו לתחנה בה אני אמור לרדת ובדיוק כשאמרתי לעצמי "יופי יש סיכוי שהיא תרד בתחנה שלי" היא לחצה על כפתור הSTOP. באותו הרגע פרצה לה מלחמת עולם שלישית בתוך הגוף שלי. המלחמה נערכה ע"י המוח שמפציר בי "רן אתה עצלן, אתה לא תרד 3 תחנות לפני ותלך ברגל" לבין הלב שהדגיש כי "יכול לצאת מזה סיפור אהבה שיהיה נחמד לספר לילדים". למזלי או לצערי בדיוק באותו היום קראתי על זה שצריך ללכת 10,000 צעדים ביום, אז נתתי פור ללב והחלטתי שאני יורד כמה תחנות לפני.

 

רגע האמת מגיע, היא בדלת הקדמית, אני באחורית, יורדים, מתקרבים, "רן אתה ירדת פאקינג 3 תחנות לפני אתה הולך לדבר איתה!", הנה זה מגיע, מה אני אומר? מה אני אומר? מה אני אומר?, עד שכבר חשבתי על מה להגיד עברנו זה את זו, כן, כן. הלב היה מאוכזב אבל זה כלום לעומת הקללות והטפת המוסר שקיבלתי מהמוח "אתה אפס, אידיוט, מה היה קשה לך לדבר? סתם לשאול מה השם שלה? למה אתה כזה פחדן?, עכשיו גם סתם אתה הולך ברגל איזה קילומטר".

 

 
 צילום: shutterstock 
 
 

הדרך הביתה הייתה עמוסה במחשבות, למה זה כל-כך קשה? הפחד מהדחייה? הפחד שהאנשים בצד יסתכלו ויצחקו עליך? אולי זה בכלל לא נכון להתחיל עם מישהי ככה באמצע הרחוב ואולי זה שילוב של הכל? הקטע הכי מבאס בכל זה, זה שאני היחיד שיכול לענות על השאלות האלה ואין לי ממש תשובות. אם יש לכם רעיונות לתשובה או הצעות לפעמים הבאות אני אשמח לשמוע. ועד אז, תשתדלו לרדת בתחנה הנכונה.

 

 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by